מכשירין, פרק א, משנה ו. בכל המסכת הזאת אנו מודדים אם הגיעו מים אל האוכל בדרך הנוחה לבעליו. רק מים כאלה, שנקראים "בכי יותן", עושים את הפירות מוכשרים לקבל טומאה. משנתנו מקבצת כמה מקרים שבהם ודאי הגיע נוזל אל האוכל, ובכל זאת יש לשאול אם היה לבעל הבית עניין כלשהו בהגעתו לשם.
"הנופח בעדשים לבדקם אם יפות הן", מי שנופח בעדשים כדי לבדוק אם הן משובחות. זו הייתה דרך הבדיקה המקובלת בעדשים: אדם נופח בהן, ולפי כמות העפר והפסולת שעפה מהן הוא שוקל אם כדאי לקנות את הכרי. והיכן נכנסים כאן נוזלים? מבאר הרב שבשעה שאדם נופח יוצאים מפיו רסיסי רוק ונופלים על העדשים, והרוק הוא אחד מן המשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה.
"רבי שמעון אומר: אינן בכי יותן". רבי שמעון סובר שאין הרוק הזה בכי יותן. כוונתו של האדם הייתה להפריח את העפר, לא להרטיב את עדשיו ברוק; הרסיסים לא היו רצויים כלל, ולפיכך העדשים נשארות בלא הכשר. "וחכמים אומרים: בכי יותן". חכמים חולקים. כל הנופח יודע היטב שרוק יֵצא עם הנשיפה. וכיוון שהתוצאה הייתה צפויה לגמרי, רואים אותו כאילו התכוון לה מתחילה, והעדשים מוכשרות לקבל טומאה.
מכאן פונה המשנה אל "והאוכל שומשמין באצבעו", אדם האוכל שומשמין בעזרת אצבעו. גרעיני השומשום זעירים, והדרך המעשית לאכול אותם הייתה להכניס אצבע לתוך הפה עד שתתלחלח ברוק, ואז ללחוץ אותה על הגרעינים; הם נדבקים לאצבע הרטובה ומועלים כך אל הפה. אצבע אחת בלבד עושה את המלאכה, אבל תוך כדי האכילה הולכת הלחות ומתפשטת על כל היד. שאלת המשנה נוגעת בדיוק ללחות ההיא שהגיעה למקומות אחרים ביד: האם היא בכי יותן?
רבי שמעון פוסק שלא. מה שרצה האוכל הזה הוא ראש אצבע לחה, שהרי היא כלי עבודתו; לחות שהתפשטה על שאר כף היד אינה משמשת אותו במאומה. נוזל שאין אדם מייחס לו שום ערך אינו בכי יותן ואינו מכשיר את האוכל לקבל טומאה. "וחכמים אומרים: בכי יותן". חכמים סוברים להפך, מכוח הכלל שנלמד בראש הפרק, דין "תחילתו ברצון": משנתחיל הלחלוח מדעתו של אדם, המשקה נחשב אף במקום שהמשך הרטיבות לא היה רצוי לו כלל. כאן התחילה ההרטבה ברצונו, ולפיכך כל הבא אחריה נגרר אחריה. ורבי שמעון אינו דוחה את הכלל הזה כלל וכלל. טענתו היא שביחס ליד לא הייתה כאן תחילה ברצון כלל, שהרי כל כוונתו של האדם הופנתה אל אצבעו האחת ולא נמשכה מעבר לה.
"הטומן פירותיו במים מפני הגנבים, אינן בכי יותן". מי שמצניע את פירותיו במים מחשש גנבים לא הכשיר אותם. אין ספק שהפירות נרטבו, אבל אין לו שום חפץ ברטיבותם; המים אינם אלא מקום מחבוא. אין זה מעשה של אדם המחשיב את המים על פירותיו.
המשנה מביאה מעשה: "מעשה באנשי ירושלים שטמנו דבילתיהן במים מפני הסיקרין, וטיהרו להם חכמים". פעם אחת שקעו יושבי ירושלים את עיגולי הדבילה שלהם מתחת למים כדי שלא ימצאו אותם הסיקרין. מי היו הסיקרין הללו אינו ברור עד תום: אפשר שודדים סתם, ואפשר סיעה שפעלה בתוך העיר והשמידה מחסני מזון. חכמים טיהרו את אותן דבלים. אמת, הבעלים בעצמם הורידו את הפירות לתוך המים בידיהם, אבל הרטיבות לא הייתה מבוקשת להם, ולפיכך לא נעשה כאן הכשר.
המקרה האחרון בנוי על אותו היגיון עצמו. "הנותן פירותיו בשיבולת הנהר": אדם מניח את פירותיו בתוך זרם הנהר, "להביאן עמו", כדי שהמים ישאו את הפירות בעוד הוא הולך לצדם. הוא אינו יכול לסבול את המשא בעצמו, ולכן הוא מניח לזרם לעשות את ההובלה במקומו. שוב הוא זה שמכניס פירות למים, ואין ספק שהפירות נרטבים היטב, אבל אין לרטיבות הזאת שום ערך בעיניו; הזרם רק בא במקום כתפיו. מים כאלה אינם בכי יותן, והפירות אינם מוכשרים לקבל טומאה.
ובמקרה הזה מסתיים הפרק הראשון של מכשירין.