מכשירין, פרק ו, משנה ה. המשנה שקדמה לנו מנתה את שבעת המשקין, "שבעה משקין", שהם הנותנים לאוכל את היכולת לקבל טומאה. שבעה אלו הם האבות, הקטגוריות הראשיות. עכשיו עוברת המשנה אל התולדות: נוזלים שאינם ממש מים, דם, חלב או שמן, ואף על פי כן הם נכללים תחת אחת מן הכותרות הללו, ולכן הם מכשירים בדיוק כמו המשקה העיקרי עצמו.
תולדות המים
משנתנו פותחת בקטגוריה של המים ובמה שמסתעף מהם, "תולדות המים". נכללים כאן הנוזלים שגוף האדם עצמו מפריש. "היוצא מן העין" הוא כל מה שיוצא מן העין; ממשיכה המשנה במה שיוצא "מן האוזן", מתוך האוזן; אחר כך "מן החוטם", ליחת האף; ו"מן הפה", הרוק שבפה.
הרשימה נמשכת ב"מי רגלים", הפסולת הנוזלית, ועליה מפרטת המשנה "בין גדולים בין קטנים". הרב מבין את שני הביטויים כמכסים את שתי צורות הפינוי: יציאה שיוצאת בצורה נוזלית, ושתן. באיזו דרך שלא ייצא נוזל כזה מן הגוף, הוא שייך לקטגוריה של המים.
והמשנה מוסיפה תנאי מכריע: "לדעתו שלא לדעתו", בין שהאדם הוציא את הנוזל בכוונה ובין שיצא בלי שהתכוון לכך. שלא כמו בתחומים אחרים של הכשר, שבהם הכוונה משחקת תפקיד מכריע, כאן אין בכך שום הבדל. כל אחד מן הנוזלים הללו, בכוונה או בלא כוונה, הוא הכשר לקבל טומאה.
תולדות הדם
הלאה: "תולדות הדם", מה שמסתעף מן הדם. ראשית, "דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטהורים", הדם הנשפך בשעת השחיטה. כל מי שראה שחיטה יודע כמה דם יוצא בה. בין שהוא בא מבהמה, שהיא חיית בית, בין מחיה, שהיא חיית השדה, ובין מעוף כשר, אותו דם נחשב דם לענייננו.
שנית, "ודם הקזה לשתייה", דם שהוצא בהקזה כשהמטרה היא שתייה. ההקזה היתה נוהגת, והדם שהוצא ניתן לפעמים לגוי או לבהמה לשתייה. מאחר שהוא מיועד לשתייה, הוא נכנס לכלל שבעת המשקין ויכול להכשיר לקבל טומאה.
מי חלב ומוחל
"מי חלב כחלב", מי החלב דינם כחלב. מי חלב הם הנוזל המימי הנפרד מן החלב בשעה שנקרשים הגבינים בעשיית הגבינה, והמשנה קובעת שדינם ככל דין החלב עצמו.
"והמוחל כשמן": המוחל דינו כשמן. מוחל הוא הנוזל המימי הנסחט מן הזיתים בבית הבד יחד עם השמן עצמו. רבי שמעון פוסק שדינו כשמן, ומביא את טעמו: "שאין המוחל", מי הזיתים האלה, "יוצא מידי שמן" לגמרי. מן הדין, שפכים מימיים כאלה אינם משבעת המשקין כלל; לעצמם היו נחשבים מי פירות בעלמא, שאינם מכשירים. אלא שמכיוון שטיפות שמן מעורבות בהם בהכרח, לפי "דברי רבי שמעון" הוא נושא תמיד את דין השמן ומכשיר לקבל טומאה.
ואחר כך באה דעת החולק, "רבי מאיר אומר". רבי מאיר דוחה את הסברה הזאת ופוסק בהרחבה: "אף על פי שאין עמו שמן", אף במקרה שאין בו שמן כלל, המוחל מצד עצמו נמנה בשבעת המשקין ומכשיר. וההלכה כרבי מאיר.
דם השרץ
המשנה נחתמת ביוצא מן הכלל בולט: "דם השרץ מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו". שרץ הוא אחד מן הרמשים המנויים בויקרא. דמו נושא אותה טומאה כבשרו, ולפיכך הוא מטמא. ואף על פי כן אינו מכשיר; אינו עושה את האוכל ראוי לקבל טומאה.
"ואין לנו כיוצא בו", ואין לנו שום דבר אחר הדומה לו. זה המקרה היחיד בכל המערכת של משקה שהוא עצמו אב הטומאה, ואף על פי כן חסר את הכוח להכשיר אוכל לקבל טומאה.