מכשירין, פרק ד, משנה ה. הפרק כולו סובב סביב הכלל שאין משקה מכשיר אוכלין לקבל טומאה אלא אם כן בא לרצונו של אדם, כמו שלמדנו מן הפסוק "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע", שיהיו המים נתונים על הזרע. מים שאדם רצה בהם הרי הם "בְּכִי יֻתַּן" ומביאים הכשר לקבל טומאה, ומים שבאו מאליהם אינם כן. משנתנו נוטלת כלי אחד המונח תחת דלף מטפטף ושואלת שורה של שאלות: האם יש הבדל אם הכלי הונח שם בכוונה? האם משנה מה הוא עושה במים אחר כך? ומה דין המים הניתזים לחוץ או השופעים מעל דופן הכלי ואינם נשארים בתוכו?
הערבה שנמצאה שם במקרה
"עֲרֵבָה שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ, הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין אֵינָן בְּכִי יֻתַּן". ערבה הייתה מונחת במקום כלשהו, פיה למעלה, וירד לתוכה דלף. "הַנִּתָּזִין" הם הטיפות המנתזות ויוצאות לחוץ, ו"הַצָּפִין" הם המים השופעים מעל השפה. אלו אינם בכי יותן, ואף המים העומדים בתוך הערבה אינם בכי יותן. הטעם פשוט: הוא לא הניח שם את הכלי כדי לקבל דבר. הערבה נמצאה שם במקרה, הדלף מצא אותה, ואין כאן מים שהוא רצה בהם.
נטלה כדי לשפוך
"נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ": עכשיו הוא אוחז בערבה ונושא אותה כדי לרוקן אותה במקום אחר. לדעת בית שמאי נעשו המים בכי יותן על ידי מעשה זה. וזה טעמם: מי שהמים בעיניו טורח בלבד היה שופך אותם באותו מקום עצמו שבו עמדה הערבה. הטרחה לשאת אותם למקום אחר לפני שפיכתם מגלה מידה של חשיבות ואכפתיות, ומידה זו של רצון די בה שיכשירו המים לקבל טומאה.
בית הלל אומרים אחרת, ולדעתם נשארים המים מחוץ לגדר "בכי יותן". הוא לא העמיד את הכלי, והדלף לא היה דבר שביקש. הטיפול בכלי לאחר מכן אינו יכול לייצר רצון בדיעבד. אילו נטל את הערבה והעמידה מחדש כדי לקבל את הטיפות, ייתכן שהיה בכך די; אבל נשיאת ערבה שהוא מתכוון לשפוך את תכולתה אינה מביאה לו שום הנאה, ובלי הנאה אין רצון.
הניח את הערבה שם בכוונה
"הִנִּיחָהּ שֶׁיֵּרֵד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ": הפעם העמיד את הכלי תחת הדלף בכוונה, לקבל את המים בשעה שהם נופלים, אולי כדי שהרצפה שתחתיו תישאר יבשה. הכל מודים שכל המתאסף בערבה כזו הוא בכי יותן, שהרי רצה במים הנקווים שם והייתה לו בהם תועלת. המחלוקת היא רק ב"הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין", הטיפות הניתזות מחוץ לכלי והמים השופעים מעל שפתו.
לדעת בית שמאי, מכיוון שכינוס המים הזה היה מכוון מתחילתו, כל היוצא מן הכלי יורש את אותו הדין עצמו. אמת, אין לו שום הנאה במה שנשפך לחוץ, והיה מעדיף שיישאר בפנים; אף על פי כן, הרצון שניתן בהתחלה חל על הכמות כולה ולא בטל.
בית הלל מגבילים את הרצון לדבר שבו נתן אותו בפועל, כלומר למים שנשארו בתוך הכלי. בטיפות שניתזו או שגלשו מעל השפה לא רצה מעולם, ולגביהן הדין "אֵינָן בְּכִי יֻתַּן".
המקום שבו שניהם מודים
"נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁהֵן בְּכִי יֻתַּן". אם נטל עכשיו את אותה ערבה עצמה ונשא אותה כדי לרוקנה, בית שמאי ובית הלל שווים בדעתם שהמים בכי יותן. והמדובר כאן במים שהתאספו בתוך הכלי. אמנם השפיכה מוכיחה שאין לו בהם עוד צורך; ואף על פי כן הם נקוו שם ברצונו המלא מתחילה, ואותו רצון קודם אינו נעקר. המים נשארים בדינם כמים שבאו ברצון, הרי הם בכי יותן, ומכשירים לקבל טומאה.
ידיים רטובות ורגליים רטובות
"הַמַּטְבִּיל אֶת הַכֵּלִים וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּמְּעָרָה, הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּיָדָיו בְּכִי יֻתַּן". תאר לעצמך אדם המטביל כלים, או מכבס את גלימתו, במים שבמערה. כל מים העולים על ידיו דינם בכי יותן. רטיבות הידיים היא חלק מן המלאכה עצמה: אין אדם מטביל כלי או מכבס בגד ומשאיר את ידיו יבשות. מאחר שאי אפשר להפריד בין זה ובין מה שבא לעשות, נחשבים מים אלו כמים שבאו ברצון והם מכשירים אוכלין לקבל טומאה.
ובמים הנדבקים ברגליו פוסקת המשנה "בְּרַגְלָיו אֵינָם בְּכִי יֻתַּן". רגליים רטובות אינן רצויות לו ואינן נדרשות למלאכה, ולפיכך אין במים אלו כוח להכשיר.
רבי אלעזר מצמצם את הדין: "אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּרֵד", אם אין לו דרך לירד למערה "אֶלָּא אִם כֵּן" שיהיו "נִטַנְּפוּ רַגְלָיו", מתלכלכות ונרטבות בתוך כך, אף המים שברגליו בכלל בכי יותן. בכל מקום שרטיבות הרגליים היא תוצאה שאין להימנע ממנה בעצם הפעולה שבחר לעשות, היא נכללת ברצונו, ואף מים אלו מכשירים אוכלין לקבל טומאה.
לאורך כל המשנה הזאת מתחדד עיקרון אחד: הרצון נמדד לא רק לפי מה שאדם רוצה, אלא לפי מידת הקשר שבין התוצאה ובין מה שרצה. ערבה שלא הניח, מים שכל כוונתו לשפוך אותם, רגליים שלא התכוון להרטיב: כל אחד מאלה נשקל אל מול מעשה הרצון המקורי, וההלכה תלויה בשאלה עד כמה מגיע אותו רצון.