מכשירין, פרק ג, משנה ה. עניינה של המסכת הוא הכשר לקבל טומאה. פירות כשלעצמם אינם מקבלים טומאה; תחילה עליהם להירטב באחד משבעת המשקים, וגם אז הרטיבה נחשבת רק כשבאה בכי יותן, לרצון הבעלים. משנתנו מציגה עוד סדרה של מקרים מתוך עבודת השדה היומיומית, ובכל אחד מהם הדיון סובב סביב שתי נקודות: האם הלחות שלפנינו היא באמת משקה, והאם האדם רצה בה?
ריכוך פירות בטיט
"המטין בטיט הנגוב" (המניח פירות בטיט יבש למדי). אדם נותן פירות בתוך טיט יבש למדי, כדי לשאוב ממנו מעט לחות ולרכך בה את הפירות.
"רבי שמעון אומר": לדעת רבי שמעון הקובע הוא מידת הלחות של הטיט עצמו. אם יש בטיט "משקה טופח" (לחות שהיד הנוגעת בה נרטבת), הרי הפירות שהוטמנו בו הוכשרו לקבל טומאה.
"ואם לאו, אינן בכי יותן". אם אין הטיט לח כשיעור הזה, והפירות סופגים רק מעט לחלוחית מכך שהם טמונים בתוכו, אין זה בכי יותן. לחות כזו אין לה כלל דין משקה, ואינה יכולה להכשיר.
ריבוץ קרקע הגורן
ריבוץ קרקע הגורן
"המרבץ את גורנו": אדם מזלף מים על רצפת הגורן שלו כדי שהאבק לא יתעופף. אם לאחר מכן שטח באותו מקום עצמו חיטים, אומרת המשנה "אינו חושש": אין לו לחשוש שמא הגיעו שיירי מים אל הגרעינים. קרקע הגורן יבשה לגמרי ובולעת מים מיד, ולכן אנו מניחים שהמקום התייבש הרבה לפני שהובאה התבואה, ואין כאן שאלה של הכשר.
עשבים שנלקטו והטל עליהם
עשבים שנלקטו והטל עליהם
"המלקט עשבים כשהטל עליהם": נהגו לכרוך חיטים שנקצרו בעלי עשב, "להטין בהם חיטים", משום שהלחות שבתוך הגבעולים סייעה לשמר את התבואה. והנה, מוהל הצמח אינו נמנה עם שבעת המשקים, ולכן מצד עצמו אינו מכשיר חיטים לקבל טומאה. אבל הטל כן נמנה באותה רשימה, והטל מכשיר בהחלט. מכאן פסק המשנה: "אינן בכי יותן", אלא אם כן "נתכוון לכך, הרי זה בכי יותן".
ובכן, נצייר לעצמנו אדם היוצא בבוקר ומלקט את עשביו בעוד הטל עליהם. אם הטל לא עניין אותו כלל, והוא ליקט בבוקר פשוט משום שהשעה נוחה לו, ולא ביקש אלא את הלחות שבתוך העשב עצמו, אין הטל בכי יותן והחיטים לא הוכשרו. אבל אם התכוון דווקא אל הטל, וליקט את העשבים רטובים כדי שהטל ישמור על לחות החיטים שלו, הרי שעשה שימוש מכוון באחד משבעת המשקים, והחיטים קיבלו הכשר לקבל טומאה.
גשמים בדרך לטחנה
גשמים בדרך לטחנה
"המוליך חיטים לטחון": אדם מוליך את חיטיו להיטחן, "וירדו עליהן גשמים", ומתחיל גשם לרדת על המשא. "אם שמח": אם ירידת הגשם שימחה אותו, הרטיבה נחשבת בכי יותן, והחיטים כשרות עתה לקבל טומאה.
ומדוע ישמח? מבאר הרע"ב שהיה צורך להשרות את הגרעינים במים לפני הטחינה, והגשם חוסך לו עתה את הטורח הזה. שמחתו אפוא אמיתית, והיא מצרפת את רצונו למי הגשמים.
"רבי יהודה אומר": רבי יהודה חולק על השמחה כאמת מידה כאן. אין אדם המוליך חיטים לטחנה שלא ישמח בגשם כזה, "אי אפשר שלא לשמוח", ורגש שכל אדם היה חש בו אינו מגלה דבר על רצונו של אדם זה דווקא. המבחן שמציע רבי יהודה תחת זאת הוא "אלא אם עמד": רק במקום שהלה עצר מהילוכו והניח לגשם להרטיב את משאו, אנו דנים את המים כבכי יותן. עמידה כזו מוכיחה מעל לכל ספק שרצה ברטיבה, ואז קיבלו החיטים הכשר לקבל טומאה.
בזאת מסתיימת המשנה, והמשניות הבאות ירחיבו עוד בשאלת הכוונה. מה שעולה כאן הוא סדר ברור: תחילה שואלת המשנה אם הלחות בכלל נחשבת משקה (הטיט, קרקע הגורן), אחר כך אם המשקה הוא אחד מן השבעה (מוהל העשב מול הטל), ולבסוף כיצד אנו קוראים את רצונו של אדם כשהטבע פועל מאליו.