מכשירין, פרק ב, משנה ה. המשנה מעמידה אותנו בעיר שתושביה מעורבים, מקצתם ישראל ומקצתם נכרים, ומכריעה שאלה מעשית לפי מי מן הציבורים מהווה את רוב בני העיר.
המעשה: "עיר שישראל ונכרים דורים בה", עיר שיושבים בה גם יהודים וגם נכרים, "והיתה בה מרחץ הרוחצת בשבת", והיה בה בית מרחץ שמימיו הוחזקו חמים והוא פעל גם בשבת. השאלה היא אם מותר לישראל לילך ולרחוץ שם לאחר שיצאה השבת.
"אם רוב נכרים, רוחץ מיד": אם רוב תושבי העיר נכרים, רוחץ שם לאלתר. "ואם רוב ישראל, ימתין כדי שיחמו החמין": ואם רוב העיר ישראל, צריך להמתין כשיעור הזמן שדרוש כדי לחמם את המים.
גזירת "כדי שיעשו"
ביסוד ההלכה הזו עומדת גזירת חכמים המכונה "כדי שיעשו". נכרי אינו מצווה כמובן על שביתת שבת, ומלאכתו לעצמו אינה עבירה. אך כשהוא עושה מלאכה בשבת בעבור ישראל, גזרו חכמים שאין הישראל נהנה מאותה מלאכה. וכן הוא לא רק בשבת עצמה: אף משיצאה השבת, צריך הישראל להמתין שיעור זמן שבו היה אפשר לעשות את המלאכה לאחר השבת, ורק אחר כך ייהנה ממנה.
משנתנו מיישמת בדיוק כלל זה. במקום שישראל הם רוב בני העיר, החזקה היא שמימי המרחץ הוחמו לצורכם, ולפיכך ממתין תושב ישראלי לאחר השבת עד שיעבור פרק זמן ארוך כשיעור הדרוש לחימום המרחץ מתחילתו, ורק אז נכנס לרחוץ.
מחצה על מחצה
"מחצה על מחצה, ימתין כדי שיחמו החמין". אם שני הציבורים שווים, נוהג אותו זמן המתנה. ציבור ישראל שהוא מחצית העיר הוא נוכחות חשובה; אין הוא נבלע ומתבטל בקרב ציבור נכרים גדול ממנו, שהרי כאן אין כלל רוב נכרים. משום כך אנו רואים את החימום כאילו נעשה גם בשביל ישראל, וצריך להמתין לאחר השבת כדי הזמן שיחמו החמין.
שיטת רבי יהודה
"רבי יהודה אומר: באמבטי קטנה, אם יש בה רשות, רוחץ בה מיד". רבי יהודה מדבר באמבטי קטנה. אם יש בעיר "רשות", כלומר אדם חשוב, מותר לרחוץ באותה אמבטי קטנה מיד.
הרב מעיר ש"רשות" אינו בהכרח מלך. הכינוי כולל כל אדם נכבד שיש לו משמשים ובני בית העומדים על צרכיו. משעה שאדם כזה גר בעיר, חזקה שהאמבטי הקטנה מוחזקת בעבורו, ומימיה נשמרים חמים כדי שתהא מוכנה לו ברגע שירצה להשתמש בה. באותן נסיבות רוחץ ישראל מיד עם צאת השבת, בלא כל המתנה, וכן הדין אף בעיר שרוב תושביה ישראל, שהרי החזקה היא שהמים לא הוחמו כלל לצורך תושבי ישראל אלא לצורכו של אותו אדם נכבד.