מכשירין, פרק א, משנה ה. המסכת הזאת עוסקת במשקים המכשירים אוכל לקבל טומאה. אין די בכך שהמים באו על האוכל: צריך שיבואו עליו באופן שנוח לבעלים, ומים כאלה נקראים "בכי יותן". מים שהגיעו בניגוד לרצונו של הבעל משאירים את האוכל בדיוק כשהיה, בלא יכולת לקבל טומאה. משנתנו דנה באדם שמוציא מים מדבר מה בכוונה, ושואלת אם מים אלה נחשבים בכי יותן.
המקרה הראשון: "הַמְמַחֵק אֶת הַכְּרִישָׁה", אדם המועך את הכרישה. מים או טל נאספו בתוך הכרישה, והוא לוחץ עליה כדי להוציא מתוכה את הלחות. המקרה השני: "וְהַסּוֹחֵט שְׂעָרוֹ וּכְסוּתוֹ", אדם הסוחט את שערו או את בגדו. הוא הלך בחוץ בגשם, שערו וגלימתו נספגו במים, ועכשיו הוא סוחט אותם כדי שהמים ייצאו.
"רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַיּוֹצְאִין בְּכִי יֻתַּן", המים שיצאו בפועל הם בכי יותן. הטעם פשוט: הוצאת המים האלה היא בדיוק מה שהאדם התכוון לעשות. הם יוצאים בהסכמתו המלאה, ולכן אם ייפלו על אוכל, הם מכשירים אותו לקבל טומאה.
"וְאֶת שֶׁבּוֹ אֵינָן בְּכִי יֻתַּן". אבל המים שנשארו במקומם, עודם בתוך הכרישה, או עודם אחוזים בשערו ובאריג בגדו, אינם בכי יותן. "מִפְּנֵי שֶׁמִּתְכַּוֵּין שֶׁיֵּצֵא מִכֻּלּוֹ": כל כוונתו הייתה שכל המים ייצאו. הלחות שלא הצליחה לצאת אינה דבר שיש לו בו שימוש או עניין. אין אלה מים שהוא רוצה בהם, ולכן אין בהם כוח של הכשר.
הרב מעיר שזו אותה סברה שהופיעה למעלה בפרק בשיטת בית הלל בעניין המנער את האילן. גם שם, המים שאדם מנער מן העץ הם מים שרצה בירידתם, ולפיכך הם בכי יותן: אם ייפלו על אוכל, הם מכשירים אותו לקבל טומאה. ואילו המים שנשארו דבוקים בענפים לאחר הניעור לא היו רצויים לו כלל ואינם נחשבים. כאן במשנתנו נעשית אותה הבחנה עצמה באדם עצמו ובפירותיו: מה שהצליח להוציא הוא בכי יותן, ומה שנשאר בעקשנות במקומו אינו בכי יותן ואינו מכשיר דבר לקבל טומאה.