מכשירין, פרק ד, משנה ד. הפרק ממשיך את הנושא המרכזי של כל המסכת: המשקה מכשיר את האוכל לקבל טומאה רק כשבא עליו לרצון הבעלים, כלשון הפסוק "וכי יֻתן מים", שמשמעו נתינה בכוונה. מים שבאו מעצמם, בניגוד לרצונו של אדם, אינם בכלל "בכי יותן", והפירות נשארים, כביכול, יבשים כשהיו. משנתנו שואלת מה דינו של אדם שנאלץ להתמודד עם מים שאינם רצויים לו וכבר ירדו למקום שלא רצה בו, וכיצד יסלק אותם בלי לגרום הכשר בדרך.
המקרה
"חבית שירד הדלף לתוכה": חבית שנטף לתוכה דלף. נצייר לעצמנו פירות המונחים בחבית, ומלמעלה מטפטפים מים מן הדלף ומתקבצים בתוכה. שום דבר מזה אינו נוח לבעל הבית; פירות לחים אינם מוסיפים לו כלום. כיוון שהמשקה בא שלא ברצון, לא נעשה כאן הכשר, והפירות עדיין אינם יכולים לקבל טומאה. מה שנשאר לו הוא קושי מעשי בלבד: הוא צריך להיפטר מן המשקה שהתאסף, והוא מבקש לרוקנו בלי שייגרם בתוך כך הכשר לפירותיו.
בית שמאי: ישבור את החבית
"בית שמאי אומרים ישבר". לדעתם יש לשבר את הכלי. להטות אותו ולתת למשקה לזרום איננה אפשרות שהם מתירים: ברגע שהוא מטה את החבית, המים נעים ממקום למקום בתוך הכלי, ותנועה זו היא בדיוק מה שהוא מתכוון אליה, שהרי כל מטרתו לרוקן את המשקה. משקה שאדם מניע אותו בכוונה הוא משקה הנע ברצונו, וכל מה שהוא עובר עליו בדרכו נחשב כאילו הורטב ברצון.
זה העיקרון שמאחורי דברי בית שמאי: הרצון בעצם הזרימה מספיק. ייתכן שאין הוא רוצה כלל שהמשקה ייגע בפירות, ואף על פי כן, מאחר שהתנועה עצמה היא מבוקשו, ההרטבה הנובעת ממנה נחשבת "בכי יותן", והפירות מוכשרים לקבל טומאה. וכיוון שאין לו דרך אחרת, אין לו אלא לשבר את הכלי ולתת למשקה לצאת מעצמו.
בית הלל: יערה
"בית הלל אומרים יערה". להטות את החבית, אומרים הם, מותר לגמרי. לדעתם אין במשקה המיטלטל בתוך הכלי שום רצון. אמת, הוא יודע היטב שהטיית החבית תגרום למים לשטוף על הפירות; אבל ידיעה איננה רצון. הנגיעה באה כתוצאת לוואי שהיה שמח להיפטר ממנה, וכל מה שאין אדם רוצה בו אינו לרצון. אין כאן הכשר לקבל טומאה, ואין שום סיבה להשחית חבית טובה.
במה שניהם מודים
"ומודים שהוא מושיט את ידו ונוטל פירות מתוכה, והם טהורים". כאן אף בית שמאי מודים לבית הלל: אם הוא מכניס את ידו לחבית ומוציא את הפירות, הפירות נשארים טהורים. כשהוא מוציא את הפירות בידו, כל מים שנגעו בהם בדרך אגב אינם חלק ממה שהוא מבקש להשיג, ואף אינם תוצאה הכרחית של המעשה; ייתכן בהחלט שהפירות ייצאו בלי שיזלגו עליהם מים. הוצאת הפירות ביד אינה כוללת אפוא שום רצון במים, ואין כאן הכשר.
לימודה של המשנה הוא בדקדוק שבו התורה מודדת את רצונו של אדם. שני אנשים מרוקנים אותה חבית מאותם מים שאינם רצויים; כל השאלה היא רק עד כמה נגיעת המים באוכל נובעת במישרין ממה שרצו באמת. בית שמאי רואים בעריית המשקה בכוונה רצון בפני עצמו; בית הלל רואים בה תקלה שאדם סובל אותה ואינו חפץ בה. ושניהם מודים שיד המושטת להציל את הפירות אינה מבטאת שום רצון במים.