מכשירין, פרק ג, משנה ד. כל משנה במסכת הזו חוזרת לרעיון אחד: הכשר לקבל טומאה. אוכל שנשאר יבש אינו מקבל טומאה כלל; עליו להיפגש קודם עם מים, או עם אחד משאר שבעת המשקים שמנו חכמים, וגם מפגש זה אינו נחשב אלא כשבא בכי יותן, כלומר בדרך שהבעלים רצו בה. כאן המשנה עוברת על כמה מצבים שכיחים שבהם נמצאו התבואות לחות, ובכל אחד מהם נשאלת אותה שאלה עצמה: האם עמד אדם מאחורי הלחות הזו, או שבאה ממקור שאיש לא סידר אותו?
המרביץ את ביתו
"המרביץ את ביתו": אדם מרטיב את רצפת ביתו. הרב מבאר שהרצפה כאן היא סלע חשוף, והבעל מזלף עליה מים כדי שלא יעלה האבק. אחר כך הוא שוטח את חיטיו על אותה רצפה עצמה: "נתן בו חיטים ונטננו", ונמצאו הגרעינים לחים.
"אם מחמת המים, בכי יותן": אם הלחות שעל החיטים באה מן המים שהוא עצמו זילף, הרי זו הרטבה מדעתו, והחיטים קיבלו הכשר לקבל טומאה.
"אם מחמת הסלע, אינם בכי יותן": אבל אם באה הלחות מן הסלע עצמו, שהאבן מוציאה מִלַּחוּתָהּ כדרך שטח שמזיע, לא אדם נתן שם את המשקה הזה. אין זה בכי יותן, והחיטים לא הוכשרו לקבל טומאה.
חיטים שנתן בעריבת כיבוס
"המכבס את כסותו בעריבה": אדם מכבס בגד בעריבה. משסיים, השתמש באותה עריבה לתבואה, "נתן בו חיטים ונטננו", ונמצאו הגרעינים לחים.
"אם מחמת המים, בכי יותן": אם באה הלחות ממי הכיבוס, הרי זה בכי יותן. המים הובאו לעריבה מדעתו מתחילה, ולכן רצונו נמשך עמהם; ואף נוח לו שחיטיו נעשו לחים, שהלחות משביחה את מראה הגרעינים. לפיכך הוכשרו החיטים לקבל טומאה.
"מחמת עצמן, אינם בכי יותן": אבל אם נטננו החיטים מחמת עצמן, שהיו הגרעינים דחוקים זה בזה בעריבה והוציאו את לחותם הפנימית, אין כאן מעשה אדם כלל. לחות כזו אינה בכי יותן.
המטמין פירותיו בחול
"המטננים בחול, הרי זה בכי יותן": מנהג שכיח היה להטמין פירות בחול, כדי שלחותו הטבעית של החול תרכך אותם ותלחלח אותם. הואיל והחול דרכו להחזיק לחות, והואיל ואותה לחות היא בדיוק התוצאה שאדם מכוון אליה כשהוא מטמין בו את פירותיו, נחשבת ההרטבה בכי יותן והפירות קיבלו הכשר.
אנשי מחוז
"מעשה באנשי מחוז": המשנה מספרת מעשה בבני העיר מחוז, "שהיו מטננים בחול": מנהג קבוע היה בידם לרכך את התבואה בהנחתה תחת החול. שנים עשו כן, מתוך הנחה שאין למנהג הזה שום נגיעה לדין הטומאה של מה שגידלו.
"אמרו להם חכמים": השיבו להם חכמים: "אם כך הייתם עושים", כלומר אם זו הייתה דרככם, אז "לא עשיתם טהור מימיכם", לא יצאה מתחת ידיכם אפילו מנה טהורה אחת בכל ימי חייכם. מן הרגע שכל משא של תבואה הונח בחול הלח, כבר קיבל הכשר לקבל טומאה, והקמח הנטחן ממנו עתיד להיטמא. מנהג שלא היה להם לקבל על עצמם כלל, מטעם פשוט: הוא הפקיר את כל תוצרתם לטומאה.
כאן משנתנו מסתיימת. לימודה אחיד: אין ההלכה שואלת רק אם הפירות לחים, אלא מי אחראי ללחות. מים שאדם זילף, מים שיצק לעריבה, לחות שכיוון להוציא מן החול, כל אלו רצונו נלווה אליהם. אבל לחות העולה מן הסלע, או לחות שנסחטה מן הגרעינים מכוח דחיסתם זה בזה, אינה של אף אחד, ומשאירה את הפירות כמו שהיו.