מכשירין, פרק ב, משנה ד. הפרק הזה עוסק במים שמעמדם מוטל בספק, ובכללם מים שאדם כבר השתמש בהם ושפך אותם, ולכן יש עליהם חזקת טומאה. משנתנו מציגה מקרה שבו מים כאלה מתערבים במי גשמים חדשים, ומלמדת גם את הכלל המכריע בתערובת וגם את הדרך המעשית לדעת אלו מים הם הרוב.
המקרה
המשנה פותחת בשני עובדים. "הטורי את גגו": אדם שזיפת את גגו, והדרך המקובלת הייתה לשפוך אחר כך מים על פני הזפת הטרייה כדי שתתפשט בשווה ותשכב חלק. לצידו מעמידה המשנה את "המכבס את כסותו", מי שמכבס את בגדיו. המים שבשתי המלאכות האלה טמאים מתחילתם, שהרי אין אדם שומר על מים כאלה ואין דעתו לשתות מהם.
"וירדו להם גשמים": ירדו גשמים על אותם מים. מי גשמים טהורים, וכעת נזלו שני סוגי המים יחד לתערובת אחת.
הולכים אחר הרוב
הגורם המכריע הוא אלו מים מהווים את עיקר התערובת. אם המים המשומשים הם הרוב, פוסקת המשנה "טמא", והכל טמא. אם מי הגשמים החדשים הם הרוב, היא פוסקת "טהור", והכל טהור. וכשאין צד אחד מרובה, "מחצה למחצה, טמא": חלוקה שווה בדיוק משאירה את התערובת בטומאתה, שהרי הטומאה קיימת ואין רוב מים טהורים כנגדה לבטלה.
כיצד יודעים מה הרוב?
מבחינה מעשית מודדים לפי התבוננות בזרימה. משווים כמה בעובי המים זורמים עכשיו למול הזרימה שלפני שהתחיל הגשם. אם הזרם התגבר במידה ניכרת מששירדו הגשמים, מניחים שרוב הזורם הוא מי גשמים. ואם הזרימה נשארה כפי שהייתה, מניחים שאלו אותם מים שהיו קודם, והם טמאים.
רבי יהודה מציע אמת מידה אחרת. הוא אינו מודד את עובי הזרם כלל, אלא מונה כל כמה זמן המים מטפטפים. המשנה מנסחת את בדיקתו בשלוש מילים, "אם הוסיף הנוטף", כלומר: האם הטפטוף נעשה תכוף יותר? מים שהיו מטפטפים לאט, ואחרי ירידת הגשם התחילו לטפטף בקצב מהיר בצורה ניכרת, ניתן לתלות את כולם בגשם. ואם הטיפות ממשיכות לנפול בקצב שהיה קודם, רואים את המים כמי שלא נשתנו ממה שהיו, והם נשארים טמאים.
אין הלכה כרבי יהודה; הולכים אחר כמות הזרימה ולא אחר מספר הטיפות.
נמצא שהמשנה נותנת בידינו כלל וגם סרגל למידה: הכלל הוא שתערובת של מים טמאים וטהורים הולכת אחר הרוב, ומחצה למחצה משאיר את הטומאה במקומה, והסרגל הוא ההתבוננות הפשוטה באופן שבו המים נוטפים מן הגג.