מכשירין, פרק א, משנה ד. מסכת מכשירין עוסקת בדיני הכשר, כלומר האופן שבו משקה מכשיר את האוכל לקבל טומאה. שני תנאים נדרשים: האוכל צריך להירטב, והרטיבות צריכה להתאים לכתוב "וכי יֻתן מים על זרע", שהמים באו על האוכל ברצונו של הבעלים. גשם היורד על פירות שלא לרצון הבעלים אינו בכי יותן ואינו מכשיר. משנתנו שואלת מה הדין כאשר אדם מזיז אחר כך את אותם מי גשמים עצמם במעשה מכוון שלו.
המקרה
המקרה שבמשנה: "הנוער אגודה של ירק", מי שמנער אגודת ירק קשורה, "ויצאו מצד העליון לתחתון", והלחלוחית ניתזת מן החלק העליון אל החלק המונח תחתיו. תארו לעצמכם אגודת ירק שנשארה בחוץ וירדו עליה גשמים. הבעלים לא היה מעוניין באותו גשם, ולכן ברגע שירד לא היה כאן בכי יותן ודבר לא הוכשר לקבל טומאה. אחר כך הוא מרים את האגודה, מנער אותה, ומי הגשמים שעל גביה יורדים אל הירק שמתחת.
המחלוקת
"בית שמאי אומרים": "בכי יותן". לשיטתם ההכשר חל כאן. המצב דומה למקרים הקודמים שבפרק בעניין מנער את האילן, שמים הניתזים מן האילן על דבר שתחתיו מכשירים. אמנם הגשם ירד תחילה שלא לרצון הבעלים, אבל עכשיו הוא עצמו מניע את המים, ומעביר אותם מחלק אחד של האגודה על חלק אחר. העברה כזו נחשבת מכוונת, ולכן הירק התחתון נעשה מוכשר לקבל טומאה.
"בית הלל אומרים": "אינן בכי יותן". טעמם: האגודה היא גוף אחד, ואין אנו מחלקים אותה לחפץ עליון וחפץ תחתון. כיוון שהיא יחידה אחת, מים המתגלגלים בתוכה אינם אומרים דבר. אלו הם אותם מי גשמים ממש, וההלכה רואה אותם כאילו ירד הגשם על הירק התחתון מלכתחילה. וכשם שבשעת ירידתו לא היה בו דין בכי יותן, כך אין דין זה חל עליו עכשיו, על אף הניעור המכוון.
טענתם הראשונה של בית הלל
בית הלל מחזקים את דבריהם בשאלה: "והלא נוער את הקלח": ראו אדם המנער קלח יחיד. וכי נאמר "חוששין אנו שמא יצאו", שיש לחוש שהמים ניתזו, "מעלה לעלה", מעלה אחד שלו על עלה אחר? איש לא יטען טענה כזו על ירק יחיד שירדו עליו גשמים. לעולם לא נפסוק שניעור העלים העליונים מוריד לחלוחית למטה ובכך מכשיר את עליו התחתונים של הקלח לקבל טומאה. ההצעה אינה עומדת: זהו קלח אחד, והמקום המסוים שבו נחות המים אינו רלוונטי. כל לחלוחית שעליו אין בה דין בכי יותן כלל. בית הלל טוענים שאגודה קשורה עומדת בדיוק באותו מעמד.
תשובת בית שמאי
"אמרו להן בית שמאי: שקלח אחד אבל קלחים הרבה". תשובת בית שמאי פשוטה. קלח הוא חפץ אחד, אבל אגודה היא צירוף של קלחים רבים. אין אנו רואים אותה כיחידה אחת, אלא כדברים נפרדים רבים. לפיכך, כשהמים עוברים מן החלק העליון אל התחתון, הרי זה כמים העוברים מענף של אילן על דבר המונח תחתיו, ממש כמו במקרים שנשנו קודם בפרק.
טענתם השנייה של בית הלל
בית הלל מביאים דוגמה שנייה: "המעלה שק מלא פירות", מי שמגביה שק מלא פירות, "ונתנו על גב הנהר", לאחר שהניחו על שפת הנהר ונרטב. כשמרימים את השק או הופכים אותו, ממילא נוזל המשקה מן הצד הגבוה אל הצד הנמוך. וכי נאמר "חוששין אנו שמא ירדו", "מצדו העליון לתחתון", ונקרא לזה בכי יותן? ודאי שלא, שהרי השק הוא חפץ אחד. אמנם מונחים בתוכו פירות נפרדים רבים, אך אפילו בית שמאי מודים שלא עברו כאן מים מדבר אחד על דבר אחר. יש כאן שק אחד של פירות, ואותו משקה נשאר במקומו. בית הלל סוברים שאגודת ירק ראויה לאותו דין בדיוק, שכן כל המים שבה הם גוף מים אחד.
היכן בית הלל מודים
בית הלל עצמם מסמנים את הגבול: "אבל שנים", אבל כשיש שני שקים כאלה, "זה על גב זה", זה מונח על גבי זה, ולחלוחית מן העליון מטפטפת על התחתון, אזי "התחתון בכי יותן". בית הלל מודים שהשק התחתון נעשה עתה מוכשר לקבל טומאה. בצורה כזו ברור ששני השקים אינם חפץ אחד, והמים באמת עברו מדבר אחד על דבר אחר.
שיטת רבי יוסי
"רבי יוסי אומר": "התחתון טהור". אף במקרה הזה הוא חולק. כפי שקורה פעמים רבות במשניות אלו, המילה טהור אינה קביעה של טהרה מוחלטת; משמעה רק שלא נעשה כאן הכשר לקבל טומאה. לדעתו שני שקים מונחים זה על זה עדיין מהווים יחידה אחת, אף שאחד מהם למעלה, משום שהמים שבשניהם באים ממקור אחד. בית שמאי וגם בית הלל דוחים זאת ופוסקים שהשק התחתון אכן נעשה מוכשר.