מכשירין, פרק ו, משנה ג. כל מסכת מכשירין סובבת סביב המשקין וסביב כוחם להכשיר את האוכלין לקבל טומאה. משנתנו מיישמת את העיקרון הזה בשוק: אילו מוצרים הנמכרים בשוק אפשר להניח שלא באו כלל במגע עם משקה מכשיר, ואילו מהם עלינו להחזיק כטמאים כבר עכשיו, משום שידיים רבות, ובהן אולי ידיים טמאות, מיששו אותם לאחר שנרטבו.
ביצים
"כל הביצים בחזקת טהרה, חוץ משל מוכרי משקין": כל הביצים בחזקת טהרה, חוץ מביצים של מי שעוסק במכירת משקין.
המשנה מדברת בביצים רגילות, של תרנגולות או של שאר עופות, מן הסוג שהיו מביאים לשוק למכירה. ביצים כאלה מוחזקות טהורות: מניחים שלא הורטבו מעולם, ולכן לא הוכשרו כלל לקבל טומאה.
אבל מוכר שמוכר גם משקין, דינו שונה. ידיו נוגעות תדיר במשקין שהוא מודד ומוכר, ואין הוא טורח לנגב אותן בכל פעם שהוא עובר מן המשקין אל הביצים. לפיכך מניחים שהביצים נרטבו, כלומר הוכשרו לקבל טומאה. ומכיוון שהוכשרו, ציבור הקונים בשוק ממשמש בהן, ובוודאי יש ביניהם טמאים, ולכן יש להחזיק את הביצים הללו כטמאות ממש.
"ומוכר פירות יבשין, טהורות": אם אותו מוכר משקין מחזיק בצד המשקין והביצים גם פירות יבשים, ביצותיו בחזקת טהרה. הטעם פשוט: אין אדם רוצה שפירות יבשים יירטבו, ולכן מוכר כזה מקפיד לנגב את ידיו בכל פעם שהוא מסיים לטפל במשקה, ומתוך כך מניחים שידיו היו נגובות גם כשנגע בביצים. אין הכשר, ואין חשש טומאה.
דגים
"כל הדגים בחזקת טומאה": כל הדגים בחזקת טומאה. הדגים עולים מן הים כשמי הים דבוקים בהם, ומים אלו מכשירים אותם לקבל טומאה. ומכיוון שאחר כך ממשמשים בהם בשוק, ובין הנוגעים בהם עשויים להיות טמאים, עלינו להחזיק את הדגים עצמם כטמאים.
רבי יהודה חולק בשלושה מקרים מסוימים: "חתיכת אילתית, ודג המצרי הבא בקופה, וקוליס האספנין, הרי אלו בחזקת טהרה". האילתית נקראה על שם המקום שבו ניצודה ומשם הגיעה לשוק, והיא נמכרה חתוכה לחתיכות. דג המצרי היה מין זעיר שהגיע ארוז בקופה, בערך מה שאנו קוראים סרדינים. הקוליס היה דק עור, ובא בעיקר מספרד. שלושתם משותפת להם תכונה אחת: הם נשארים חיים זמן רב לאחר שהועלו מן הים. מיתתם, שהיא ההופכת אותם לאוכל, באה רק לאחר שכבר התייבשו מי הים שדבקו בהם, ואין אדם שופך עליהם מים, שהרי הלחות מקלקלת אותם. לדעת רבי יהודה, אפוא, לא הייתה להכשר שום הזדמנות לחול, ודגים כאלה נשארים בחזקת טהרה. הרע מציין שאין הלכה כן.
ציר
"כל הציר בחזקת טומאה": ציר הוא הנוזל היוצא מן הדגים לאחר שמלחו אותם. בימי הגמרא היה זה מצרך נפוץ, שטבלו בו ותיבלו בו את המאכלים. הציר עצמו משקה הוא, ולכן אינו צריך הכשר, ומכיוון שממשמשים בו תדיר בשוק יחד עם הדגים, ובין הממשמשים יש טמאים, אף הוא בחזקת טמא.
נאמנות עם הארץ
מכאן עוברת המשנה לשאלה נוספת: על פי מי נקבע מעמדם של המוצרים הללו? "ועל כולם", כלומר על כל הדברים שנמנו כאן, הביצים, הפירות היבשים והציר, הדין הוא ש"עם הארץ נאמן", מי שאינו מדקדק בדרך כלל בהלכות טומאה וטהרה נאמן בכל זאת, "לומר טהורין הן", כשהוא מעיד שהסחורה טהורה, כלומר שלא הגיע אליה משקה. קטגוריה אחת בלבד יצאה מכלל הקולא הזאת: "חוץ משל דגים", הדגים.
הטעם לנאמנותו: המקפידים על טומאה וטהרה היו נוהגים למסור את סחורתם לידי עם הארץ, ולא היו עושים כן אלמלא החזיקו אותו לנאמן בעניין זה. עצם המנהג הזה מעיד שאפשר לסמוך על דבריו. אבל בדגים מצאנו שאפילו המקפידים על טומאה וטהרה היו מוסרים את דגיהם לעמי הארץ בלא חשש, וזה מלמד שבתחום המסוים הזה מעולם לא סמכו על דבריו מלכתחילה.
רבי אליעזר בן יעקב מוסיף: "ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן, טמא". ציר שהיה טהור, ונפלו לתוכו מים בכמות כלשהי, נטמא. כמות המים הזעירה די בה לשמש מכשיר, ומשחלה הכשרה לקבל טומאה, חוזרת חזקת השוק, שבני אדם ממשמשים בו ובהם יש טמאים, ומטמאה את כל הכמות. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב: ציר שהיה כשר נעשה, בגלל אותה טיפת מים, דבר שעלינו להחזיקו כטמא כולו.