מכשירין, פרק ה משנה ג. הפרק הזה עוסק בשאלה מתי מים שהגיעו אל הפירות נחשבים כאילו באו לרצונו של אדם. רק מים שבאו ברצון הם בכי יותן, כלומר מים המכשירים את האוכל לקבל טומאה. המשנה שלנו מציגה מקרה שבו המים הגיעו שלא ברצונו של הבעלים כלל, ואחר כך עשה הבעלים מעשה במים האלה.
הדלף שירד מן הגג
שנינו במשנה: "פירות שירד הדלף לתוכן, ובללן שייבשו" - פירות שנטף לתוכם דלף, ובלל אותם כדי שיתייבשו. אדם מחזיק כמות של פירות, נניח בחבית, ומים דלפו מן הגג שמעליו. הדלף הרטיב רק את השכבה העליונה, במקום שנפלו הטיפות, ואילו הפירות שמתחת נשארו יבשים. ודאי שלא רצה במים האלה כלל; ברגע שירדו לא היתה כאן שאלה של בכי יותן כלל, שהרי המים ירדו שלא ברצונו.
לאחר מכן ערבב את הפירות, ובלל את הרטובים עם היבשים. כוונתו היתה לזרז את הייבוש: במקום שהלחות תישאר מרוכזת במקום אחד, היא מתפזרת עכשיו דק דק בכל הערימה ותתנדף מהר יותר. השאלה היא אם מעשה הבלילה הזה משנה את מעמדם של המים.
מחלוקת
"רבי שמעון אומר בכי יותן" - לדעת רבי שמעון המים נעשו עכשיו בכי יותן. שיטתו מקבילה להלכות אחרות שמצאנו: המנער את האילן כדי שתיפול ממנו הלחות הדבוקה בו עשה אחשבה, מעשה שמראה שהמים חשובים בעיניו ובכך נותן להם משקל הלכתי. כך גם במקרה שלנו. מכיוון שהמים הם שגרמו לו לטפל בפירות, הרי נתן עליהם את דעתו והחשיב אותם, ויש בהם חשיבות, ולכן הם מכשירים את הפירות לקבל טומאה.
"וחכמים אומרים אינן בכי יותן" - חכמים סוברים שאינם בכי יותן. טעמם, שאין הוא רוצה במים האלה כלל וכלל. כל מה שבלל את הפירות היה כדי שהלחות תתנדף מהר יותר, כלומר כדי להיפטר ממנה. מעשה שנעשה כדי לסלק את המים אינו מעשה של החשבה; אין כאן מחשיב כלל. ממילא נשארים המים כמות שהיו בשעה שדלפו, ואין בכוחם להכשיר לקבל טומאה.
נמצא שהמחלוקת תלויה בשאלה כיצד לקרוא מעשה שנעשה בגלל מים שאינם רצויים: רבי שמעון רואה בכל טיפול מכוון שהמים גרמו לו נתינת חשיבות למים, ואילו חכמים מסתכלים על מה שהאדם באמת רוצה, ומי שעמל לייבש את פירותיו ברור שאינו רוצה שם מים כלל.