מכשירין, פרק ד, משנה ג. כל המסכת סובבת סביב עיקרון אחד: מים תלושים אינם מכשירים אוכל לקבל טומאה אלא אם כן באו לשם מדעתו של אדם, ברצון. הפרק שלנו בודק את העיקרון הזה דרך מעשי יום יום, והמשנה שלפנינו מציגה מקרה שבו אותה פעולה עצמה, הנחת כלי בחוץ בשעת הגשמים, יכולה להיפסק לכאן או לכאן לפי מה שהיה בדעתו של האדם.
החלק הראשון של המשנה: "הכופה קערה על הכותל", אדם הופך קערה ומניח אותה על הכותל, "בשביל שתידוח", כדי שהגשם ישטוף אותה. תארו לעצמכם כלי מלוכלך שבעליו משאיר בחוץ בשעת גשם שוטף דווקא מפני שהוא סומך על הגשם שינקה אותו. במקרה כזה אין שום ספק מה הייתה כוונתו: הוא רוצה במים האלה על הקערה, ולכן הגשם הנוטף ממנה הוא מים שבאו ברצון. מים כאלה הם "בכי יותן", יש להם תוקף מלא, והם מכשירים, כך שכל דבר שהם באים במגע איתו נעשה מוכשר לקבל טומאה.
החלק השני: "אם בשביל שלא ילקה" הכותל, כלומר אם הוא סמך שם את הקערה הכפויה כמעין מגן, שלא יזיק הגשם לכותל, אז הדין הוא "אינן בכי יותן". שימו לב שהמעשה הפיזי לא השתנה כלל. הוא עצמו הוציא את הכלי לחוץ והציב אותו במקום שבו ההרטבה מובטחת. אלא שכל תכלית מעשהו הייתה לחסום את הגשם ולא למשוך אותו. הקערה כאן משמשת כמעין גג, אמצעי להרחיק את הגשם מן הכותל, והעובדה שהקערה נרטבת היא תוצאה שאין לו בה שום עניין. לחות שמגיעה לדבר בשעה שבעליו טרוד בדחיקתה ממנו לעולם אינה נחשבת מים שבאו ברצון, והיא משאירה כל מה שנגעה בו בלתי מוכשר לטומאה.
הרי לנו שתי תמונות זהות, קערה מונחת הפוכה על כותל בשעת גשם, וההלכה תלויה כולה במחשבה שמאחורי המעשה. כשהגשם מועמד לשירותו של האדם, המים נחשבים. כשהכלי משמש להדוף את הגשם, המים אינם נחשבים.