מכשירין, פרק ג, משנה ג. הפרק הזה עוסק בפירות ובאוכלין שנרטבו בלי שאדם שפך עליהם משקה, ובשאלה אם רטיבה כזו נחשבת ברצון, כך שהאוכל מקבל הכשר לקבל טומאה, כלומר נעשה ראוי לקבל טומאה. משנתנו מדברת בכיכר פת שנרדתה חמה מן התנור והונחה על פי חבית של יין.
וזה לשון משנתנו: "הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין", כלומר אדם מוציא מן התנור כיכר שעדיין מעלה אדים ומניח אותה על פתח חבית של יין. בכגון זה נחלקו התנאים: "רבי מאיר מטמא, רבי יהודה מטהר".
מדוע הפת היתה טהורה עד כה
המדובר בכיכר שעיסתה נילושה במי פירות ולא במים. בדרך כלל לשים במים, ואז העיסה כבר נגעה באחד משבעת המשקין, ונמצא שהפת המוכנה נשאה הכשר לקבל טומאה משעת לישתה. אבל במי פירות, שאינם מן המשקין המכשירים, אין בכיכר הזו דבר שנתן לה עד כה כוח לקבל טומאה. כל השאלה נולדת מן ההנחה: הכיכר יוצאת חמה מן התנור ומונחת על היין, וחומה עשוי לשאוב מן היין הזה למעלה אל תוכה. האם יין כזה יעשה בפת הכשר לקבל טומאה? לדעת רבי מאיר כן, ורבי יהודה פוסק שלא.
דרך שנייה להבין את המחלוקת
זה ההסבר הראשון שמביא הרב. והוא מציע גם הסבר שני. אפשר שהמשנה מדברת בחבית שיינה היה טמא, והשאלה היא אם הפת עצמה נטמאת מחמת אותו יין טמא: האם הלחם בולע את המשקה שמתחתיו, כך שהטומאה נמסרת אל הפת? גם כאן רבי מאיר אומר שכן ורבי יהודה אומר שלא.
עצם קיומן של שתי הקריאות האלה מגלה חוסר דיוק שמלווה את הפרק כולו. כשנאמר על תנא שהוא מטמא, האם הכוונה שהדבר נעשה טמא ממש, או רק שנעשה עתה ראוי לטומאה, לאחר שקיבל הכשר לקבל טומאה? לפי דרכו הראשונה של הרב, המחלוקת אינה אלא בשאלה אם הכיכר נרטבה כלל ובכך נעשתה ראויה לקבל טומאה. לפי דרכו השנייה, מדובר בטומאה ממשית: היין הטמא שמונח תחת הכיכר מעביר את טומאתו אל הפת או שאינו מעביר.
פת של חיטים ופת של שעורים
דעה שלישית חותמת את המשנה. "רבי יוסי מטהר בשל חטין": בכיכר של חיטים הוא מטהר. "ומטמא בשל שעורין": בכיכר של שעורים הוא מטמא. וטעמו בצידו: "מפני שהשעורים שואבות", מפני שהשעורים סופגות משקה יותר בקלות מן החיטים. וכיוון שהכל תלוי בשאלה אם הכיכר אכן שאבה את היין אל תוכה, סובר רבי יוסי ששעורים בולעות וחיטים אינן בולעות.
ונמצא שהמשנה מניחה לפנינו שלוש עמדות במעשה מעשי אחד: כיכר חמה המונחת על חבית פתוחה של יין, ומצבה ההלכתי תלוי כולו בשאלה כמה מן היין הזה הפת קולטת בפועל.