מכשירין, פרק ב, משנה ג. הפרק הזה עוסק במים שמעמדם מוטל בספק: לחות שמצטברת בבתים ובמרחצאות, מים שהשתמשו בהם והשליכו אותם, ומים ממעמד אחד שהתערבו במים ממעמד אחר. המשנה שלנו בנויה סביב כלל אחד שחוזר ונשנה בה מקרה אחר מקרה: כשטמא וטהור מתערבים זה בזה הולכים אחר הרוב, וכשאין לאחד הצדדים רוב, הטומאה שאנו יודעים על קיומה נשארת במקומה.
שתי בריכות בבית אחד
"שתי בריכות" של מים העומדות בתוך הבית, "אחת טהורה ואחת טמאה": מימיה של האחת טהורים, ומימיה של השנייה כבר קיבלו טומאה. כלי שהונח באותו חדר מתחיל להזיע, ואוסף על עצמו טיפות מן האדים העולים מפני המים.
"המזיע קרוב לטמאה, טמא." אם הדבר שמתכסה בטיפות לחות עומד קרוב יותר לבריכה הטמאה, הלחות שעליו טמאה. אנו מניחים שהזיעה שנוצרת עליו באה מן המים שלידו, וכל מה שאולי נדף אליו מן הבריכה השנייה בטל ברוב (ביטול ברוב) ואין מתחשבים בו.
"קרוב לטהורה, טהור." אם הוא עומד קרוב יותר לבריכה הטהורה, הלחות טהורה, מאותו נימוק עצמו בכיוון ההפוך.
"מחצה למחצה, טמא." ואם הוא עומד בדיוק באמצע בין שתיהן? אז הוא טמא. חלק מן הלחות שעליו בא בוודאי מן הבריכה הטמאה, והצד הטהור אינו רוב, ואין כאן מה שיבטל את הטמא. וכיוון שאנו יודעים שיש כאן טומאה, היא נשארת.
שלושה מקרים נוספים באותו מבנה
מכאן ואילך עוברת המשנה למקרים שאינם עוסקים כלל בדיני מכשירין. הם נשנו כאן משום שהם הולכים בדיוק לפי אותה תבנית: רוב טמא, רוב טהור, ומחצה למחצה.
"ברזל טמא שבללו": ברזל שיש עליו טומאה שנותך יחד, "עם ברזל טהור". כדי להבין במה מדובר צריך יסוד בהלכות כלים: הטומאה נאחזת בכלי רק כל זמן שהוא שלם וראוי לשימוש. משנשבר, שוב אינו יכול לקבל טומאה, וכלי שכבר נטמא פולט בדרך כלל את טומאתו בשעה שנשבר. אלא שבכלי מתכות יש חומרה נוספת: כלי מתכת טמא שנשבר ונטהר בכך, ולאחר מכן הותך וחזר ונעשה כלי, גזרו חכמים שהטומאה שהייתה עליו קודם חוזרת אליו.
המקרה שלנו, אם כן, הוא שבר של כלי כזה: היה טמא, נשבר ונטהר, ועכשיו מתיכים אותו יחד עם ברזל חדש כדי לעשות ממנו כלי חדש. הרב מבאר שהברזל הטהור כאן הוא ברזל שלא נעשה ממנו כלי כלל, ולכן לא הייתה לו מעולם שעת הכושר לקבל טומאה.
"אם רוב מן הטמא, טמא": אם רוב הכלי החדש שנוצר בא מן המתכת של הכלי הטמא שקדם לו, כל הכלי טמא מכוח אותה גזירת חכמים, ואף שמעורב בו ברזל טהור. ואם רובו מן הברזל החדש שלא היה כלי לעולם, הכלי טהור: "אם רוב מן הטהור, טהור". ו"מחצה למחצה, טמא": בתערובת שווה נשאר טמא, כמו בשתי הבריכות, שהרי יש כאן טומאה ואין רוב חומר טהור שיבלע אותה.
"גיסטרא שישראל וגוים מטילין לתוכה": עביטים שגם ישראל וגם גוים היו נפנים לתוכם, שכך היו אנשים עושים את צרכיהם. "אם רוב מן הטמא, טמא": לפי הקריאה שקיבלו רוב המפרשים, הכוונה שכאשר הגוים היו רוב המשתמשים בכלי, הכלי קיבל טומאה. וכשישראל היו רוב המשתמשים, "אם רוב מן הטהור, טהור", הכלי טהור. ומחצה למחצה, "מחצה למחצה, טמא", עדיין טמא. וכל זה נשען על גזירת חכמים שנתנו לגוי דין זב, וכיוון שזב טמא, אף מימי רגליו מטמאים. לפיכך עביט שרוב מה שבו בא מגוים טמא כולו; זה שרוב מה שבו בא מישראל טהור; וכששני הצדדים שקולים, אין הטומאה נדחית.
"מי שופכין": מים שנשפכו לאחר שימוש, "שירדו להן מי גשמים". הרב מגדיר מי שופכין כמים שאדם רחץ בהם ואחר כך שפך אותם. מים כאלה יש להם חזקת טומאה, מפני שאין אדם טורח לשמור עליהם: אין בדעתו לשתות אותם, הוא רק רוחץ בהם. עכשיו ירדו לתוכם גשמים והשניים התערבו.
"אם רוב מן הטמא, טמא": כאשר רוב הנוזל הוא מי הרחיצה השפוכים, הכול טמא. וכאשר הרוב הוא הגשמים שירדו עתה, שהם טהורים, כל התערובת טהורה: "אם רוב מן הטהור, טהור". ו"מחצה למחצה, טמא": בשיעורים שווים נשאר טמא שוב, מפני שיש כאן מים טמאים ואין רוב מים טהורים לבטלם.
"אימתי?" באיזה מצב יכול רוב של מי גשמים טהורים לדחות את הטומאה? עונה המשנה: "בזמן שקדמו שופכין", דווקא כשמי השימוש היו שם תחילה והגשמים ירדו לתוכם אחר כך. "אבל קדמו מי גשמים, אפילו כל שהן למי שופכין, טמא": אבל אם מי הגשמים היו שם קודם ומי השופכין נשפכו לתוכם אחר כך, אפילו כמות מזערית של מי שופכין מטמאה את הכול, ולא משנה כמה מי גשמים עומדים לצידה.
נמצא שהמשנה נתנה לנו עיקרון אחד בארבע לבושים: לחות שמזיעה בבית בין שתי בריכות, ברזל שהותך לכלי חדש, עביט שאנשים רבים משתמשים בו, ומים שפוכים שירדו לתוכם גשמים. בכל אחד מהם הולכים אחר הרוב, וכשאין רוב, הטומאה נשארת.