מכשירין, פרק א, משנה ג. המסכת הזאת עוסקת בדיני הכשר, כלומר בדרך שבה משקה עושה את האוכל ראוי לקבל טומאה. שני תנאים צריכים להתקיים. הראשון, שהאוכל יירטב. השני, שההרטבה תתאים ללשון הפסוק "וכי יֻתן מים על זרע", המלמד שהמים צריכים לבוא על האוכל בדרך שהבעלים רצו בה. מים שהגיעו לגמרי במקרה, בלא שאדם חפץ בהם, אינם מכשירים. משנתנו מציגה מקרה שבו ההרטבה רחוקה צעד אחד ממעשה האדם, ובית שמאי ובית הלל נחלקו אם היא עדיין נחשבת.
המקרה
התמונה שבמשנה: "המרעיד את האילן", אדם מנער אילן כדי שפירותיו ייפלו, "ונפל על חברו", ומה שהשיר יורד על אילן שני שעומד לידו. ומצטרף לזה מקרה מקביל, "או סוכה", ענף שהוא מנער, "ונפלה על חברתה", והוא נופל על הענף שלידו. "ותחתיהן", היינו ממש מתחת לאילן השני או לענף השני, יש "זרעים או ירקות מחוברין לקרקע", זרעים או ירקות שעדיין נטועים באדמה, והם לחים.
נמצא שהפירות שהאדם ניער לא הגיעו ישר למקום נפילתם. הם פגעו בדרך באילן שני או בענף שני, ורק אחר כך נחו על תוצרת רטובה הצומחת בקרקע. השאלה היא אם הלחות שהם סופגים שם היא הכשר לקבל טומאה.
המחלוקת
"בית שמאי אומרים": לדעתם לחות כזאת אכן נחשבת, והרי היא "בכי יותן". האדם שהניע את הענף הראשון ידע היטב שפירותיו עלולים לנוח בדיוק במקום שבו נחו. וכיוון שהתוצאה הייתה צפויה לו, ההלכה רואה את המשקה שהפירות פוגשים שם כמשקה שהוא היה מרוצה בהימצאו שם, והפירות ראויים מעתה לקבל טומאה.
"בית הלל אומרים" להפך: "אינן בכי יותן". טעמם, שאילן שני או ענף שני נכנס בין הניעור ובין הנפילה. אותו דבר מפסיק חותך את החיבור שבין מעשה האדם ובין ההרטבה שבאה אחריו, וכיוון שנשברה השרשרת, אין ללחות עוד מעמד של מים שניתנו ברצון.
הטעם שמאחורי בית הלל
"אמר רבי יהושע": רבי יהושע מוסר טעם שקיבל "משום אבא יוסי", מאבא יוסי, שהיה מכונה "חלי קופרי" ומתואר כ"איש טבעון", איש העיירה טבעון. וכך דבריו: "תמה עצמך", התפלא על עצם ההנחה, "אם יש משקה טמא בתורה", כלומר האם יש בכל התורה משקה שעושה את האוכל ראוי לקבל טומאה, "עד שיתכוין ויתן", אלא אם כן אדם נתן אותו בכוונה? שהרי "שנאמר" "וכי יֻתן מים" על זרע, והלשון "יותן" משמעה מעשה נתינה, דבר הנעשה בכוונה.
זו תשובה לבית שמאי. נניח שהאדם ידע שדבר כזה עשוי לקרות. אבל ידיעה שתוצאה אפשרית איננה כמו כוונה אליה. וההוכחה עצמה שלא התכוון לכך היא שאילן שני עמד בדרך והפריע. ההכשר דורש שהמים יינתנו בכוונה, או לפחות שהמצב ייחשב כאילו הבעלים נתנו אותם בכוונה. ובמקום שדבר אחר הפסיק בין מעשה האדם ובין ההרטבה, אי אפשר יותר לומר עליו שהוא נתן את המים כלל.
היוצא מכל זה, שמקרה כזה אינו בכלל מה שהפסוק דורש, והפירות לא הוכשרו לקבל טומאה.