מכשירין, פרק ו, משנה ב. כל המסכת סובבת סביב השאלה אם המשקה בא על האוכל ברצונו של הבעל, שהרי רק משקה שהאדם ניחא לו בו מכשיר את האוכל לקבל טומאה. משנתנו פותחת בעוד מקרה של העלאה לגג, ומשם עוברת לשורה של הלכות מעשיות בעניין אוכלין הנקנים בשוק.
"הַמַּעֲלֶה אֶת הָאֲגֻדּוֹת וְאֶת הַקְּצִיעוֹת וְאֶת הַשּׁוּם לַגָּג בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּינוּ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן": אדם העלה לגג שום, קציעות (תאנים מיובשות) ואגודות של ירק, כדי שלא יתייבשו. אוכלין כאלה יש בהם לחות משל עצמם, ולחות שהיא מגוף האוכל עצמו אינה מכשירה אותו לקבל טומאה לעולם. הגג הוא מקום טוב עבורם דווקא משום ששם הם משמרים את אותה לחות זמן ארוך יותר, וזו בדיוק כוונת הבעל. והנה ירד עליהם טל. אין הטל הזה בכי יותן, שהרי אינו ממלא שום רצון שלו; אדרבה, הוא מצער אותו, שכן פירות רטובים מתקלקלים ואין לו מהם שום הנאה. כל מטרתו לא הייתה אלא שהאוכל לא יאבד את הלחות שכבר יש בתוכו. נמצא שלא נעשה כאן הכשר לקבל טומאה.
ממשיכה המשנה: "כָּל הָאֲגֻדּוֹת שֶׁל בֵּית הַשְּׁוָקִים טְמֵאוֹת", כל אגודה של ירק הנמכרת בשוק דינה טמאה. ומדוע? לפי שמוכרי הירק היו נוהגים דרך קבע לזלף מים על סחורתם, כדי שתיראה טרייה ומושכת את העין, כדרך שרואים בימינו בסופרמרקט, שמדי פרק זמן יורד ריסוס דק על דלפק הירקות. מים הניתנים לתכלית זו נותנים אותם ברצון גמור, ונמצא שהירקות הורטבו לרצון והוכשרו. ולא זו בלבד, אלא שהקונים מגביהים אותם ובודקים אותם בלי הרף, ובשוק הומה לא מעט מן הקונים הללו הם עצמם טמאים, ולפיכך אנו הולכים אחר ההנחה שהטומאה אכן נמסרה לפירות.
בדרך כלל משתמשת מסכתנו במילה "טמא" בהשאלה, לומר שהאוכל הוכשר, כלומר שקיבל הכשר לקבל טומאה. משנה זו היא אחד המקומות המעטים שבהם המילה נאמרת כפשוטה ממש. הרב, וכן שאר המפרשים, מבינים את ההלכה כמשמעה: לירקות הללו נותנים חזקה של טומאה ממשית. והנפקא מינה למעשה, שהקונה ירקות בשוק חייב להתייחס אליהם כטמאים לאמיתם.
"רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בַּלַּחִים": באגודות הלחות (הטריות) חולק רבי יהודה ומטהר. לפי הבנתו את דרכי המוכרים, לא היו מזלפים מים אלא על סחורה שנשתהתה יום או יומיים והתחילה לכמוש. ירק טרי באמת אינו זקוק לרענון כזה, ואין סוחר טורח בו, ולכן יש להעמיד את האגודות הלחות בחזקת טהרה. ואילו התנא הראשון סובר בפשטות שהמוכרים זילפו על כל הסחורה כולה, ולא חילקו חילוק כזה.
"אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מִפְּנֵי מָה טִמְּאוּ, אֶלָּא מִפְּנֵי מַשְׁקֵה הַפֶּה": רבי מאיר מבאר מפני מה טימאו אף את הירקות הלחים, מפני הרוק. מוכרי הירק היו מתיזים מפיהם על הסחורה הטרייה כדי לשמור על מראה הטריות שלה, ואותו משקה, שניתן בכוונה, הוא שמטמא אותם.
הרב מציין היכן יש לפלוגתא זו נפקא מינה למעשה. לדעת התנא הראשון, אגודות השוק בחזקת טומאה בכל מקום, ואף הלחות בכללן, שהרי מזלפים מים על הכול. ולדעת רבי מאיר, הדבר תלוי במנהג המקום: הירק הלח טמא רק במקום שהמוכרים מתיזים עליו מפיהם, אבל במקום שאין נוהגים כן, אין מעמידים את הירקות הטריים בחזקת טומאה.
"כָּל הַקְּמָחִים וְהַסְּלָתוֹת שֶׁל בֵּית הַשְּׁוָקִים טְמֵאִים": כל סוגי הקמח והסולת שבשוק טמאים. הקונה קמח, אחד מן הדברים שהוא מקפיד עליהם הוא שיהיה נקי, וכדי להוציא קמח נקי צריך לשרות את התבואה במים כדי שאפשר יהיה להפריד את המוץ ושאר הפסולת. שרייה זו נעשית ברצון גמור. ואף כאן המילה "טמאים" משמעה טומאה ממשית: התבואה הורטבה ברצון ובכך קיבלה הכשר לקבל טומאה, ומאחר שבני אדם שהם עצמם עלולים להיות טמאים נגעו בה בהחלט, כל קמח הנקנה בשוק בחזקת טומאה.
ומסיימת המשנה: "הַחִילְקָא וְהַטְּרָגִיס וְהַטִּסְנֵי טְמֵאִים בְּכָל מָקוֹם". שלושה מיני גריסים הם, שהיו מבשלים מהם מעין דייסה. כדי להכינם שורים תחילה את גרעיני התבואה במים ואחר כך חוצים אותם. הרב מחלק ביניהם לפי מידת החציה של הגרעין: בחילקא נחלק הגרעין לשניים, בטרגיס לשלושה חלקים ובטסני לארבעה.
ומאחר שאין דרך להכין גריסים כאלה אלא בשרייה במים, חזקת הטומאה שלהם חלה עליהם בכל מקום שיהיו, בין שנקנו בשוק ובין שנתקבלו מביתו הפרטי של אדם. ולא כן בקמח שבהלכה הקודמת, שהרי ההקפדה על קמח נקי, וממילא השרייה, אופיינית לסחורה המוצעת למכירה, ואילו קמח שנטחן בבית פרטי אפשר שלא נשרה כלל. בגריסים אין חילוק כזה: אין דרך לחצות את התבואה בצורה זו אלא אם כן נתנו אותה תחילה במים, ולפיכך שלושת המינים הללו טמאים בכל מקום שהם.