מכשירין, פרק ה, משנה ב. הפרק ממשיך לברר מתי מים שבאו על אדם או על פירות נחשבים למים שהגיעו לרצונו של אדם. רק מים כאלה הם בכי יותן, מים שיכולים להכשיר את האוכל ולהכשירו לקבל טומאה. מים שבאו בעל כורחו של אדם, או שאין לו בהם שום עניין, מותירים את האוכל בדיוק כשהיה.
השט, והמים העפים ממנו
המשנה פותחת: "השט על פני המים, הניתזין אינן בכי יותן" - מי ששט על פני המים, הטיפות הניתזות מכוח תנועתו אינן בכלל בכי יותן. תארו לעצמכם: אדם חותר במים, ועם כל תנועה של איבריו ניתזות טיפות לכל עבר. הרטבת דבר מה לא היתה כלל מטרתו; ההתזה אינה אלא תוצאה בלתי נמנעת של מעשה השחייה. וכיוון שאין רצון העומד מאחורי מים כאלה, אוכל שהמים נפלו עליו במקרה נשאר בלתי מוכשר לקבל טומאה כשהיה.
שני עניינים נפרדים כלולים בהלכה זו. הראשון נוגע למים הדבוקים בשט עצמו. כל זמן שהוא עדיין בתוך המים, המים שעל גופו נחשבים מחוברים למקורם, חלק מאותו מקווה מים שהוא עומד בו, ומים המחוברים עדיין למקורם אינם בכי יותן. אך משעה שעלה מן המים, המים שנשארו עליו נעקרו ממקורם, ומים אלה הם בכי יותן ויכולים להכשיר לקבל טומאה.
העניין השני נוגע להתזה עצמה. כשהוא שט והמים הניתזים עפים אל מחוץ למקווה המים, אין אותם מים בכי יותן, שהרי לא יצאו מן המקווה ברצון, לרצונו. הוא רצה לשוט; הוא לא רצה שמים ייזרקו לשום מקום.
כשהתכוון להתיז
ועכשיו המשנה מסמנת את הגבול: "ואם נתכוון להזות על חברו, הרי זה בכי יותן" - אם היתה כוונתו להזות מים על חברו, אותם מים הם בכלל בכי יותן. כאן כל תכלית מעשהו היתה להעמיד מים על גבי דבר מה. אם יצאו מן המים הללו והגיעו לאוכל, הרי הם משמשים כבכי יותן, שכן המעשה נעשה בכוונה: הוא כיוון את המים בכוונה אל חברו, ומים שנשלחו בכוונה כזו נחשבים למים שבאו ברצונו של אדם.
עשיית "ציפור" במים
המשנה חותמת במקרה נוסף: "העושה צפור במים, הניתזין והשבין אינן בכי יותן" - העושה "ציפור" במים, כלומר המנפח בועות אל תוך המים. כאן יש לדון בשני סוגי מים: המים הניתזים מחמת הבעבוע, ומים של הבועות עצמן היוצאים מן המקווה. לא אלה ולא אלה בכי יותן. כל כוונתו היתה לעשות בועות. הוא לא ביקש להרטיב דבר, ולפיכך אף אם הגיעו מים אלה לאוכל אינם בכי יותן ואינם יכולים להכשירו לקבל טומאה.
החוט המקשר את כל המשנה הוא שהמים מקבלים חשיבות רק כשאדם רוצה אותם במקום מסוים. מים שעדיין קשורים למקורם, ומים שהותזו מכוח פעולה שכל מטרתה דבר אחר לגמרי, נשארים חסרי משמעות מבחינה הלכתית. ברגע שהאדם מכוון את המים אל מטרה, הם נעשים בכי יותן.