מכשירין, פרק ד, משנה ב. כל המסכת כולה בנויה על רעיון אחד: מים תלושים אינם מכשירים אוכל לקבל טומאה אלא אם כן באו עליו ברצון האדם, ברצון. פרקנו ממשיך ובודק את הכלל הזה מול מצבים שגרתיים, וכאן שואלת המשנה על השגרתי שבכולם: אדם המהלך בחוץ ומתחילים לירד גשמים.
המקרה נפתח בלשון "מי שירדו עליו גשמים" (מי שירדו עליו גשמים), כלומר אדם שהגשם ירד עליו וטיפות מים מונחות עכשיו על גופו ועל בגדיו. מכאן דוחקת המשנה את המקרה עד קצהו בלשון "אפילו אב הטומאה" (אפילו הוא אב הטומאה): הדין הזה נאמר אף באדם הנושא את דרגת טומאת האדם החמורה שבכולן, אב הטומאה, כגון מי שנטמא במת. ואף על פי כן ההלכה היא "אינן בכי יותן" (אינן בכי יותן): אין הטיפות הללו נחשבות מים שיש בהם ממש, ואין בכוחן לשמש מכשיר לשום דבר שייגעו בו.
כדי לחוש עד כמה הדבר מפתיע, יש להיזכר בכלל אחד. בדרך כלל מים שהם עצמם טמאים מכשירים בין שרצה בהם הבעל בין שלא רצה. תנאי הרצון נאמר במים טהורים, אבל משנטמאו המים הם מכשירים כל דבר שנוגעים בו לקבל טומאה בכל אופן. לפי זה היה מקום לצפות שהגשם שירד על אב הטומאה ונטמא ממנו יהיה מכשיר בלי שום שאלה.
ובאה המשנה ולימדה אחרת. הנקודה המכריעה היא הדרך שבה הגיעו המים מתחילה. אין אדם רוצה להירטב במטר שוטף, והמים ירדו עליו בניגוד גמור לרצונו. ומאחר שבואם לא היה ברצון, אינם נכנסים כלל לגדר מים המכשירים דבר לקבל טומאה, אף שהמגע באדם זה כבר טימא אותם.
"אם ניער, בכי יותן" (אם ניער, הרי הם בכי יותן). אם ניער את עצמו, כלומר הזיז את גופו בכוונה כדי להסיר מעליו את המים, הרי המים עתה בכי יותן. בכך שעשה מעשה בגלל המים נתן בהם חשיבות, ערך ונגיעה לעצמו, ומעתה הם מים שיש להם משמעות. מכאן ואילך, אם נגעו אותם מים בדברים אחרים, הם מכשירים אותם לקבל טומאה.
מקרה שני משלים את המשנה. "עמד תחת הצינור" (עמד תחת הצינור): אדם שהעמיד עצמו תחת צינור שהמים נשפכים ממנו, ועשה כן "להקר או לידוח" (להקר או לידוח), כלומר כדי לקרר את גופו או כדי לשטוף את עצמו. באדם טמא ההלכה היא "בטמא, טמא" (בטמא, המים טמאים): הזרם מקבל ממנו טומאה, ובאותו רגע עצמו הוא נעשה גם מים הכשרים לשמש מכשיר, בבת אחת. אותם מים ממש נטמאים מגופו ובה בעת ראויים להכשיר דברים אחרים לקבל טומאה במגע.
"ובטהור, בכי יותן" (ובטהור, הרי הם בכי יותן). ואם האדם טהור, המים בכי יותן בכל זאת. ההבדל בין מקרה זה לפתיחת המשנה נעוץ בדרך שבה הגיעו אליו המים. גשם היורד מן השמים בא על האדם בין שרצה בין שלא רצה. כאן הוא בחר לעמוד תחת הצינור כדי שהמים הנשפכים ממנו יזלו עליו, ואף שאין העובר בצינור אלא מי גשמים, החלטתו לעמוד שם עושה אותם מים שבאו ברצון. לפיכך הם מכשירים כשהוא טהור, וכשהוא טמא מכבר הם נעשים טמאים ומכשירים כאחד.
הרי שלימוד המשנה הוא ההבדל שבין מים שקורים לאדם ובין מים שהאדם בוחר בהם. להירטב בגשם הוא דבר שאנו סובלים; לנער את עצמנו, או להיכנס תחת הצינור כדי לשטוף או להתקרר, הוא דבר שאנו עושים. ובהלכות הכשר, כל ההבחנה הזאת היא העיקר.