מכשירין, פרק ג, משנה ב. הפרק ממשיך לברר מתי פירות שהורטבו נחשבים כמי שהורטבו ברצון, כלומר בהסכמת הבעלים, ומתוך כך הם נעשים הכשר לקבל טומאה. משנתנו עוסקת במשקה שכלל לא נשפך על הפירות: הוא חלחל דרך דופנה של החבית.
שני מצבים מתוארים כאן. הראשון: "חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין", חבית עמוסה פירות שהונחה בתוך משקין. השני הוא ההיפך, חבית "מלאה משקין" שנתונה "לתוך פירות". בשני הציורים המשנה מסיימת: "ושבעו, כל ששבעו בכי יותן". מאחר שהמשקה חלחל דרך דופן החבית, הפירות שהורטבו ממנו נחשבים כאילו אדם הרטיב אותם בכוונה, וכבר קיבלו הכשר לקבל טומאה.
הרב מעיר שבהכרח מדובר בחבית שחומרה מעביר לחות, למשל חרס שאינו מצופה, או סוג של אבן שבולעת. רק דופן כזו מאפשרת למשקה לעבור דרכה. כשהפירות ארוזים בפנים והמשקה מקיף את החבית מבחוץ, הלחות מתקדמת פנימה; וכשהמשקה בפנים והפירות צבורים מבחוץ, הלחות עוברת החוצה ומגיעה אל הפירות הנצמדים אל החבית. בשני הכיוונים התוצאה אחת: פירות שהורטבו מחבית העומדת צמודה להם ונוגעת בהם, הורטבו בכי יותן.
אילו משקין מחלחלים
אחר כך המשנה מצמצמת את הדין: "ואלו משקין אמרו: במים, וביין, ובחומץ, ושאר כל המשקין טהורין". מבין שבעת המשקין שיכולים לגרום הכשר לקבל טומאה, כאן מדובר בשלושה בלבד: מים, יין וחומץ. שלושה אלו דלילים דיים כדי לעבור דרך דופן הכלי הנקבובית ולהגיע אל הפירות שמעבר. שאר המשקין אינם עוברים דרכה, ופירות המונחים לצד חבית שמלאה מהם נשארים טהורים.
הקושי המובן מאליו הוא זה. נניח שדרך העולם שאר המשקין נשארים בתוך החבית; אבל אם באחד המקרים אחד מהם אכן חלחל והרטיב את הפירות, מדוע שלא ייצור הכשר לקבל טומאה? התשובה נעוצה בהגדרת בכי יותן. כפי שלמדנו, כדי שהרטבה תיחשב, צריך שתהיה דבר שאדם שמח שיקרה. מאחר שאין מצפים ממשקין אלו שיעברו דרך דופן הכלי, אף כשהדבר קורה אין התוצאה בכי יותן, שכן אין זו דרכו של עולם ואיש לא צפה זאת. לעומתם מים, יין וחומץ אכן צפוי שיחלחלו, ולכן ההרטבה שהם גורמים נחשבת ברצון ומשום כך בכי יותן.
שיטת נחמיה
המשנה נחתמת בדעה חולקת: "נחמיה מטהר בקטנית, שאין הקטנית שואבת". נחמיה סובר שקטניות, פולים ואפונים וכיוצא בהם, נשארות טהורות במקרים אלו. טעמו: פירות כאלה אינם שואבים את המשקה לתוכם ממש. גם כאשר פני השטח נעשים לחים, שום דבר אינו נבלע, והרטבה כזו אינה דבר שאדם מקפיד עליו, ולפיכך אינה ברצון ואינה בכי יותן. אולם אין זו ההלכה המקובלת; אין פוסקים כנחמיה.
נמצא שהמשנה מלמדת עיקרון דק אך עקבי: אמת המידה של בכי יותן אינה רק אם המשקה הגיע, אלא אם הגעתו היא התוצאה הצפויה והרצויה של האופן שבו סידר הבעל את פירותיו.