מכשירין, פרק ב, משנה ב. הפרק עוסק בשאלה אילו משקין מכשירים את האוכל לקבל טומאה, ונותן תשומת לב מיוחדת לזיעה: זיעת האדם והלחות הנקבצת על הכתלים ובמקומות סגורים. משנתנו מיישמת את הדיון הזה בשני מקומות: במרחץ, ובבית שיש בו בריכה.
הערה על הלשון. כאן, וכן בכל המשניות הללו, טמא אינו במשמעותו הפשוטה. כוונתו שהמשקה מתפקד כהכשר: אוכל שבא במגע עמו נעשה עתה מוכשר לקבל טומאה. וטהור הוא ההפך, שאין המשקה מכשיר לקבל טומאה.
המרחץ
הבבא הראשונה: "מרחץ טמאה, זיעתה טמאה" - מרחץ שהיא עצמה טמאה, אף הזיעה שבתוכה טמאה. כדי להבין את הדברים כדאי לצייר לעצמנו את המרחץ כפי שהיה אז: בתי המרחץ של אותם ימים שימשו גם כחדרי הבל, חדרים שאדם נכנס לתוכם דווקא כדי להזיע, ולפיכך לחות מרובה נדבקה בכתלים ותלתה באוויר.
הרב מבאר מה צריך להתקיים כדי שמרחץ תוכל לקבל טומאה כלל: מימיה צריכים להיות מים שאובין, מים שנשאבו. מים המחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה כל עיקר, ולכן המשנה מוכרחת לדבר במים שנשאבו. משאנו עוסקים במים כאלה, ההבל והטיפין הנקבצים בחדר טמאים מצד עצמם, וכל אוכל הבא במגע עם אותה לחות נעשה בכך מוכשר לקבל טומאה.
"וטהורה": מרחץ טהורה, הלחות שבה נכנסת לגדר הרגיל של כי יותן. כפי שראינו פעמים רבות, כדי שמשקה יכשיר את האוכל צריך שיהיה רצון, שיהיה הבעל רוצה שהאוכל יירטב. לפיכך במרחץ טהורה הכל תלוי ברצונו: רצה שהאוכל יירטב, הלחות מכשירה והאוכל מוכשר לקבל טומאה; לא רצה, או שאין הדבר נוגע לו, אין האוכל מוכשר כלל.
הבריכה שבבית
ממשיכה המשנה: "הבריכה שבבית, הבית מזיע מחמתה" - בריכה שבתוך הבית, והבית מזיע מחמתה. החום והלחות העולים מן הבריכה גורמים שתתקבץ לחות על כתלי הבית.
וזה הדין: "אם טמאה", אם הבריכה טמאה, הרי "זיעת כל הבית", זיעת הבית כולו, כל זמן שהיא "שמחמת הבריכה", שנגרמה מחמת אותה בריכה, טמאה. כל לחות שבבניין שנוצרה מחמת הבריכה נידונת כמימי הבריכה עצמם: היא מכשירה, ואוכל הנוגע בה נעשה מוכשר לקבל טומאה.
הרב מפרש את הצד השני. אם הבית מזיע מחמת דבר אחר, ואין הבריכה גורמת לכך, אותה לחות טהורה ואינה מכשירה. הכל תלוי במקור הלחות: מה שהבריכה הטמאה עצמה מולידה יורש את מעמדה של הבריכה, ולחות שמקורה בדבר אחר אינה כן.