מכשירין, פרק א, משנה ב. מסכת זו, ששמה מלמד על תוכנה ("מכשירין", כלומר הכשרה והכנה), עוסקת כולה בנושא אחד: כיצד אוכל נעשה מוכשר לקבל טומאה מעיקרו. אוכל אינו ראוי לקבל טומאה מאליו. תחילה הוא צריך לקבל הכשר, והכשר זה בא על ידי מגע עם משקה, אחד משבעת המשקים המכשירים. משעה שהאוכל הורטב, הוא יכול להיטמא.
אלא שיש בכך תנאי. התורה כותבת "וכי יֻתן מים על זרע", והמילה נכתבה בלא וי"ו, כך שאפשר לקרוא אותה "יוּתן", שהמים הובאו לשם מחמת גורם חיצוני, ואפשר לקרוא אותה "יִתן", שאתה בעצמך נתת אותם. מכאן דרשו חז"ל שמים שבאו מעצמם אכן מכשירים את האוכל, אך רק אם באו בדרך הדומה לנתינה שלך, כלומר שההרטבה היתה נוחה לך ורצויה בעיניך. הרצון, שביעות רצונו של הבעלים מכך שהאוכל הורטב, הוא השער להכשר בכל המסכת הזאת. משנתנו בוחנת את התנאי הזה במקרה של אדם המרעיד אילן.
מרעיד להשיר אוכלין או טומאה
המשנה פותחת: "המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין או את הטומאה, אינן בכי יותן". אדם מנענע את האילן כדי להפיל ממנו אוכלין, אולי פירות שברצונו לאסוף, או כדי להשיר דבר טמא שנתקע בין הענפים, מקור טומאה שהוא רוצה להוציא מן האילן. בשעה שהוא מנענע, מים שהיו מונחים על העלים ניתקים ונופלים על האוכל שלו.
פוסקת המשנה שמים אלו אינם בכלל "בכי יותן". אין רואים אותם כמים שנפילתם היתה נוחה לו, ולפיכך אין הם עושים את האוכל הכשר לקבל טומאה. הטעם נובע ישירות מן הכלל: הוא כלל לא רצה שאותם מים יירדו. כל כוונתו היתה להסיר את הפירות או להסיר את הטומאה מן האילן, וירידת המים היתה דבר אגבי למה שביקש. הואיל וההכשר מצריך שההרטבה תהיה רצויה, מים שניתקו אגב אורחא בשעה שדעתו של האדם היתה נתונה לדבר אחר אינם מכשירים את האוכל לקבל טומאה.
מרעיד להשיר את המשקים עצמם
עתה עוברת המשנה למקרה אחר: "להשיר ממנו משקין". כאן האדם מרעיד את האילן דווקא כדי להוציא ממנו את המים. הוא רוצה שאותם מים ילכו מכאן, אולי משום שהם מזיקים לדבר מה שבאילן. כאן יציאת המים היא בדיוק מה שהתכוון אליו, ובית שמאי ובית הלל נחלקו עד כמה מרחיקה כוונה זו.
"בית שמאי אומרים: היוצאין ושבו בכי יותן". לדעת בית שמאי, גם המים שיצאו וגם המים שנשארו במקומם הם בכלל "בכי יותן". המים שהצליח להשיר בוודאי יכשירו אוכל לקבל טומאה אם ייפלו עליו. אבל גם המים שעדיין דבוקים באילן, אותם שלא הצליח להשיר, דינם כך: אם יפלו לאחר מכן על אוכל, נעשה האוכל הכשר לקבל טומאה. הרב מבאר את הסברא: משנתן דעתו על המים הללו ופעל להסירם, הקנה האדם חשיבות לכל המים שהיו שם, גם למה שירד וגם למה שנשאר בין הענפים. וכיוון שניתנה למים כמכלול חשיבות זו, כולם בכלל "בכי יותן".
"בית הלל אומרים: היוצאין בכי יותן, ושבו אינו בכי יותן, מפני שהוא מתכוין שיצא מכולו". בית הלל מסכימים לגבי המים שיצאו. אותם מים עזבו את האילן בדיוק כרצונו, ולפיכך הם בכלל "בכי יותן", ואוכל שהם מרטיבים נעשה ראוי לקבל טומאה. אבל המים שנשארו על האילן, לדעתם אינם בכלל "בכי יותן". הטעם נעוץ בכוונתו שלו: הוא רצה שכל טיפה וטיפה תצא מן האילן. כל מים שעודם מונחים שם מייצגים את החלק שנכשל בתכניתו, ואין לו בהם עוד שום ענין. מים שאינם חשובים בעיניו עוד אינם מים שנוכחותם נוחה לו, ולפיכך אינם נכנסים לפסוק של "בכי יותן", ואינם עושים את האוכל הכשר לקבל טומאה.
נמצא שהמשנה מותחת קו דק ומלמד. אותם מים עצמם על אותו אילן עצמו יכולים להיות בכלל "בכי יותן" או מחוצה לו, והכל תלוי במה שהיה בדעתו של המנענע את הענפים, ולדעת בית הלל, גם בשאלה אם כוונתו אכן התקיימה בפועל.