מכשירין, פרק ו, משנה א. כל המסכת סובבת סביב עיקרון אחד: אוכלין אינם נעשים מוכשרים לקבל טומאה אלא כאשר המשקה בא עליהם ברצון הבעלים. לשון התורה "כי יֻתן מים על זרע" מלמדת שההרטבה צריכה להיות דבר שהאדם נוח לו בו. משנתנו מיישמת את הכלל הזה במעשה שבכל יום: אדם מעלה את פירותיו לגג, ובמשך הלילה יורד עליהם טל.
"המעלה פירות לגג מפני הכנימה, וירד עליהן טל, אינן בכי יותן." אדם העלה את פירותיו לגג מפני הכנימה, כלומר מחשש שיתליעו ויאכלו אותם רמשים, ובלילה ירד עליהם טל. המשנה פוסקת שאין זה בכי יותן. הטעם: מה שעמד ביסוד עלייתו לגג היה שמירת הפירות מן הכנימה, וההרטבה לא הייתה חלק ממחשבתו כלל. הלחות באה מאליה, ואין בכוונתו שום דבר שמקבל אותה בעין טובה, ולפיכך אין כאן הכשר לקבל טומאה.
"נתכוון לכך, הרי זה בכי יותן." אבל אם אכן הייתה לו כוונה כזו, שכל תכלית העלאת הפירות לגג הייתה שירד עליהם הטל, הרי זה בכי יותן. עכשיו ההרטבה היא דבר שרצה בו, ונוח לו בתוצאה, והפירות הוכשרו לקבל טומאה.
המשנה ממשיכה במקרה שמעמיד גבול ברור. "העלום חרש, שוטה וקטן": מי שהעלו את הפירות היו חרש (שאינו שומע ואינו מדבר), שוטה (שאין דעתו שלמה) או קטן. ומלמדת המשנה, "אף על פי שחישבו שירד עליהן הטל, אינן בכי יותן": אף במקרה שכל מטרתם בהעלאת הפירות הייתה שירד עליהם הטל, אין הפירות בכי יותן.
המשנה נותנת את הטעם בעצמה: "שיש להם מעשה ואין להם מחשבה." מעשה שעושים שלושה אלו נחשב בהלכה; מחשבה שלהם אינה נחשבת. וראה כיצד הדבר יוצא למעשה. נניח שאחד מהם לקח מים והרטיב את האוכל בעצמו. האוכל אכן היה נעשה מוכשר לקבל טומאה, שהרי מעשהו קיים, ומעשה כזה די בו כשלעצמו כדי שההרטבה תיחשב רצויה: המים מגיעים לאוכל מכוח המעשה עצמו, ואין צורך לחקור מה היה בדעתו.
המקרה שלנו שונה. כאן הם עשו מעשה (העלאת הפירות) שבעקבותיו בא המשקה מאליו. במצב כזה עלינו לחזור ולשאול מה הייתה תכלית המעשה, וכאן בדיוק נופלים חרש, שוטה וקטן: כוונתם אינה בעלת משקל הלכתי. בכל מקום שהתוצאה תלויה בשאלה לְשֵם מה הועלו הפירות, אין מחשבתם יכולה לספק את הרצון שהתורה דורשת.
נמצא שדין המשנה עולה בבירור. במקום שהתכלית שמאחורי המעשה היא הקובעת את ההלכה, אין החרש, השוטה והקטן יכולים לעשות את הפירות בכי יותן, וטל שיורד על פירות שהם העלו לגג משאיר אותם בלא הכשר לקבל טומאה, אף על פי שחישבו שירד עליהם הטל.