מכשירין, פרק ד, משנה א. כל מסכת מכשירין סובבת סביב שאלה אחת: מתי נחשבים המים שבאו על דבר מן הדברים כמים שבאו ברצון, בהסכמתו של אדם, ולפיכך אם נגעו בפירות הם עושים בהם הכשר לקבל טומאה. מים שאדם רצה בהם נקראים בכי יותן, ומים שלא רצה בהם משאירים את הפירות כמו שהיו. משנתנו מפעילה את המבחן הזה על אדם השוחה לשתות ועל אדם הממלא מים בחבית.
השוחה לשתות
"השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו בכי יותן, בחוטמו ובראשו ובזקנו אינן בכי יותן." אדם שוחה על מקום המים כדי לשתות. המים שעלו על פיו ועל שפמו הם בכי יותן, אבל המים שעל חוטמו, על ראשו או על זקנו אינם בכי יותן.
הרע"ב מבאר את ההבחנה. בשעת השתייה, המים שעל השפם הם ודאי, הם מקיפים את הפה והם חלק מן השתייה עצמה, ומבחינה זו אלו מים שאדם רוצה בהם, חלק מהנאת השתייה. החוטם, הראש והזקן עניין אחר הם. אין אלו המים שהוא שותה, ואין לו שום עניין שיהיו שם. וכיוון שאינם רצויים, אינם בכי יותן, והפירות שהם נוגעים בהם אינם מוכשרים.
הממלא בחבית מן הבור
"הממלא בחבית, המים העולים אחריה ובחבל שהוא מכונן על צוארה ובחבל שהוא לצרכה, הרי זה בכי יותן." צייר לעצמך את המערך: חבית של עץ, חבל כרוך סביב צווארה כדי לחזק אותה, וחבל נוסף קשור בו שבאמצעותו משלשלים את החבית אל תוך הבור.
כשמשלשלים את החבית ומעלים אותה, המים שעלו על דופנה החיצונית של החבית, ועל החבל הכרוך סביב צווארה, ועל חבל השלשול, כולם בכי יותן. אמת, אין אדם חפץ בחבית רטובה ולא בחבל רטוב. אלא שמשעה שאדם משלשל חבית לבור, מובן מאליו שהכול יעלה נוטף, ומים שהם נספח בלתי נמנע למה שהתכוון לעשות הרי הם מים שבאו ברצון.
המשנה מוסיפה הגבלה אחת במילים "ובחבל שהוא לצרכה": מחבל השלשול נכלל רק אותו חלק שנצרך בפועל למלאכה. מים שעל אורך החבל הדרוש לשלשל את החבית ולהעלותה הם בכי יותן, ומים שעל שאר החבל היתר על כך אינם בכי יותן, שהרי לא היה שום צורך שאותו חלק ירטב.
"כמה הוא צרכה? רבי שמעון בן אלעזר אומר: טפח." כמה מן החבל נחשב נצרך? טפח. וכך התמונה כולה: החבית והחבל הכרוך על צווארה נכללים במלואם, ומן החבל שמשלשלים בו נכלל טפח בלבד, שכן זה כל החבל שהמלאכה מצריכה. רטיבות כזו צפויה ולפיכך היא ברצון, והשאר, אף אם נשרה במים, אינו ברצון.
מילוי החבית תחת הצינור
הסיפא משנה את דרך המילוי: "נתנה תחת הצינור", העמיד את החבית תחת צינור והניח לזרם למלא אותה, ולא שלשל אותה לבור. במקרה כזה פוסקת המשנה "אינן בכי יותן": כל מה שהרטיב את פני החבית מבחוץ ואת החבל אינו בא בחשבון. הטעם הוא שדרך מילוי זו אינה מצריכה כלל שהחלק החיצוני ירטב. כדי לקבל מים מצינור אין שום צורך שדופן הכלי תותז ואין צורך שהחבל ילחלח כלל. וכל טיפה שנפלה שם באה בלא שתשמש שום צורך משלו, ולפיכך אינה נחשבת רצויה, אינה ברצון, והפירות שהיא נוגעת בהם נשארים כמו שהיו.
נמצא שהמשנה מותחת קו דק ומעשי מאוד. מים רצויים הם לא רק כשאדם נותן אותם בכוונה, אלא גם כשהם הנספח שאין להימנע ממנו למה שעשה בכוונה, ולא יותר מזה: לא באותם חלקי הפנים שהשתייה מעולם לא הצריכה, לא בחבל שמעבר לטפח שהשאיבה הצריכה, וכלל וכלל לא כשדרך מילוי החבית לא הצריכה מעיקרא שתהיה רטובה.