מכשירין, פרק ג, משנה א. לאחר סדרה של משניות שעסקו בספקות שהוכרעו על פי הרוב, הפרק השלישי מחזיר אותנו אל לב המסכת: משקה הבא על האוכל ומכשיר אותו לקבל טומאה. תנאה של התורה הוא שהלחות תגיע לרצון הבעלים, וזה הנאמר בלשון בכי יותן. משנתקיים התנאי, קיבל האוכל הכשר לקבל טומאה, אותה הכנה שמאפשרת לו להיטמא.
המשנה פותחת בשק עמוס: "שק שהוא מלא פירות ונתנו", שק מלא פירות שהבעלים הניחו אותו במקום מסוים. רוב המפרשים מעמידים את הפירות כאן בתבואה, ובחיטים במיוחד. והיכן הונח? שלושה מקומות נמנים. "על גב הנהר", בצד הנהר; "או על פי הבור", או על פתח הבור; "או על מעלות המערה", או על המדרגות היורדות אל תוך המערה, והרע"ב מבאר שמדובר במערה שיש בה מים. בכל אחד משלושת המקומות ספגו החיטים לחות מן המים הסמוכים בלי שהוטבלו בהם כלל; לחות האוויר שסביבם הספיקה. וההלכה: "ושאבו, כל ששאבו בכי יותן", כל מה שספג לחות בדרך זו הרי הוא בכלל בכי יותן.
שני גורמים מצטרפים כאן לפסק. ראשית, כפי שמבאר הרע"ב, הבעלים מרוצה ממה שאירע: תבואה הסופגת לחות מתנפחת ומתמלאת ונראית טוב יותר, ולכן הלחות רצויה לו באמת. שנית, הוא זה שהניח את השק שם. מכיוון שהעמיד אותו במקום שבו הפירות בהכרח יספגו לחות, והתוצאה לתועלתו, נחשבים המים כאילו באו לרצונו. נמצא שהתבואה קיבלה הכשר לקבל טומאה.
רבי יהודה מחלק בתוך השק עצמו. "רבי יהודה אומר", ואלו דבריו: "כל שהוא כנגד המים בכי יותן, ושאינו כנגד המים אינו בכי יותן". התבואה המונחת כנגד המים היא בכלל בכי יותן, ואילו התבואה שאינה כנגדם יוצאת מן הכלל. וטעמו: רק הגרעינים שבצד השק הפונה אל המים ספגו את לחותם מן המים עצמם. הגרעינים הדחוקים פנימה נרטבו מחבריהם, מתבואה שכבר ספגה את הלחות. לחות כזו באה בדרך משנית, בהרחקה אחת ממקורה, ואינה נחשבת כבאה מן המים שבצדם הניח הבעלים את שקו.
התנא קמא אינו מקבל את החילוק הזה, וסובר שכל תכולת השק הוכשרה, ואין הלכה כרבי יהודה.
בזה נשלמה המשנה הראשונה של הפרק.