מכשירין, פרק ב, משנה א. הפרק ממשיך בנושא המרכזי של המסכת: אילו משקים מכשירים את האוכל לקבל טומאה ואילו אינם מכשירים. משנתנו עוסקת בקבוצה שלמה של מקרים שעניינם זיעה, גם הלחות הנקווית על הכתלים ובחללים שמתחת לפני האדמה, וגם הזיעה היוצאת מגופו של אדם.
לפני שנתחיל, הערה חשובה על המונחים. כשהמשנה כאן קוראת לדבר טהור, אין הכוונה לטהור כניגודו של טמא במשמעות הרגילה. כפי שמבאר הרב, הכוונה היא שהמשקה הזה אינו מכשיר לקבל טומאה: אם נרטב ממנו אוכל, אין האוכל נעשה בכך ראוי לקבל טומאה. וכשהמשנה אומרת טמא, הכוונה להפך: המשקה הזה נחשב הכשר, ולכן אוכל שנרטב ממנו יכול מעתה להיטמא.
לחות בבתים ובחללים שמתחת לאדמה
הדין הראשון במשנה עוסק בזיעת בתים, וכן באותה תופעה עצמה בבורות שיחין ומערות, והפסק בכל אחד מן המקרים הללו הוא טהורה. מדובר באותה שכבת מים דקה הנקווית על פני הכתלים מבפנים בבית, או על דפנותיהם של בור, של שיח החפור לשם מים, ושל מערה. ללחות כזו אין שום כוח של הכשר. אם נרטבה ממנה חתיכת אוכל, לא נשתנה דבר במעמדו של אותו אוכל, והוא נשאר בלתי ראוי לקבל טומאה.
זיעתו של אדם
"זיעת אדם טהורה". אף זיעתו של אדם טהורה. יש משקים היוצאים מגוף האדם שאכן מכשירים לקבל טומאה, אבל הזיעה אינה בכללם. לפיכך אם נרטב אוכל מזיעת גופו של אדם, לא הוכשר האוכל לקבל טומאה.
שתה מים טמאים ואחר כך הזיע
המקרה הבא במשנה פותח "שתה מים טמאים": אדם שתה מים שיש בהם טומאה, והשתייה הביאה אותו לזיעה, ועליה פוסקת המשנה "וזיעה, זיעתו טהורה". יש מקום לסבור אחרת. מדוע לא נייחס את הזיעה למקורה, למים הטמאים שנכנסו לגופו, ונדון בה לפי זה? המשנה דוחה סברה זו. מה שיוצא ממנו נקבע לפי מה שהוא עכשיו, ולא לפי מה שהיה קודם, ומה שהוא עכשיו הוא זיעה. וכיוון שאין הזיעה בכלל המשקים המכשירים, אוכל שנרטב ממנה לא קיבל הכשר כלל.
בא במים שאובים ואחר כך הזיע
ההמשך הופך את התוצאה. "בא במים שאובין", נכנס למים שאובים, ואחר כך "וזיעה", הזיע: הדין הוא "זיעתו טמאה". שים לב לדיוק הלשון מים שאובין, מים שכבר נתלשו ממקור המחובר לקרקע. הדיוק הזה אינו מקרי. מים המחוברים לקרקע אין בהם שום יכולת להכשיר, בשום מצב, לא במקום שהרטיבה היתה לרצון ולא במקום שלא היתה לרצון. רק מים שנתלשו ונשאבו הם שיש בכוחם להכשיר לקבל טומאה.
אם כן, אדם נכנס לתוך מים שאובים כאלה, ומיד לאחר מכן הוא מזיע. הלחות הזו טמאה, כלומר היא כן מכשירה. הטעם הוא שהרטיבות שעל גופו עכשיו אינה נחשבת כאילו יצאה מבלוטות הזיעה שלו כלל; היא נדונה כמים השאובים עצמם שעודם דבוקים בו. ואם עבר אותו משקה מגופו אל האוכל, הוכשר האוכל לקבל טומאה.
נסתפג תחילה
ניגוב הגוף לפני שהתחילה הזיעה
הסיפא שונה: "נסתפג", ניגב את עצמו, "ואחר כך זיעה", והזיעה באה רק לאחר מכן. במצב כזה פוסקת המשנה "זיעתו טהורה": מה שמופיע עליו אינו מכשיר, ואוכל שנרטב ממנו נשאר מחוץ לתחום הטומאה.
הקו שמעמידה המשנה ברור עכשיו. רק לחות הבאה במישרין מן המים השאובים יכולה להכשיר לקבל טומאה. משנתנגב, כל מה שמופיע על עורו לאחר מכן בא באמת מבלוטות הזיעה שלו, והזיעה, כפי שלימדה המשנה בתחילתה, אינה מכשירה אוכל לקבל טומאה לעולם.