מכשירין, פרק א משנה א. שם המסכת פירושו "הכשרות", והוא בדיוק נושאה. אוכל אינו נעשה ראוי לקבל טומאה מאליו. קודם שיוכל אוכל לקבל טומאה כלל, עליו לעבור הכשר, כלומר הכנה. המילה הכשר כאן אינה עניין לכשרות במובן הרגיל שאנו משתמשים בו; משמעה הכנה, היעשות ראוי. והדרך שבה נעשה האוכל ראוי לקבל טומאה היא במגע עם משקה, ובפרט אחד משבעת המשקים שהתורה מכירה בהם לצורך זה. משנרטב האוכל באחד מאותם משקים, הוא נכנס לגדר אוכל שיכול להיטמא. רעיון יחיד זה הוא המפתח לכל המסכת: באילו נסיבות מגע עם משקה עושה את האוכל מוכשר לקבל טומאה?
הדין הראשון במשנה עוסק בזמנו של אותו רצון. וכך היא אומרת: "כל משקה שתחילתו לרצון", כל משקה שראשית בואו נעשתה מדעתו ומרצונו של הבעלים, "אף על פי שאין סופו" לרצון; וכן להיפך, משקה שסופו בא ברצונו אף על פי שאין תחילתו כן, "הרי זה בכי יותן", משקה כזה נדון בלשון התורה "בכי יותן" ומכשיר את האוכל לקבל טומאה.
הפסוק שמאחורי הדין
לשון המשנה "בכי יותן" נלקחה מפסוק בויקרא: "וכי יותן מים על זרע", והפסוק ממשיך: "ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם". כפשוטו מלמד הפסוק שאם באו מים על הזרע, ואחר כך נפלה עליו נבלת אחת מאותן בריות, נטמא הזרע ונעשה טמא לכם.
וכאן נקודת ההכרעה. בכתיב שבתורה באה המילה יו"ד תי"ו נו"ן, בלא וי"ו כלל, וכתיב כזה סובל שני ניקודים. אם תנקד "יותן" הרי משמעו שהמים ניתנו, כלומר באו מחמת גורם חיצוני בלא מעשה מצדך. ואם תנקד "יתן" הרי משמעו שהוא נתן, כלומר אתה הוא שהבאת את המים. ומכיוון שהאותיות ככתיבתן נושאות את שתי הקריאות, למדו חז"ל משתיהן יחד תנאי אחד מורכב: המים רשאים לבוא מעצמם, אך צריך שיהא בבואם דבר המשווה אותם לנתינה שלך ממש.
ומה פירוש שמים שנפלו מאליהם יהיו "כאילו אתה נתת אותם"? פירושו שההרטבה היתה נוחה לך ורצויה בעיניך. אם ירדו מים על האוכל והתוצאה היא כזו שרצית בה, נחשבים אותם מים כאילו אתה עצמך שפכת אותם. תנאי הרצון הזה הוא שדרתה של כל המסכת. כדי שמים שנפלו על האוכל יעשו אותו הכשר לקבל טומאה, צריך שההרטבה תהיה דבר שהבעלים חפץ בו.
תחילה או סוף, די בכך
לאור זאת מתבררת הוראת המשנה. אין הרצון צריך ללוות את המשקה מתחילתו ועד סופו. די בכך שבנקודה אחת בדרך, בין בתחילה בין בסוף, בוא המשקה היה דבר שהבעלים רצה בו. משזה כך, נכנס המשקה בכלל הפסוק "בכי יותן", והאוכל שנרטב בו הוא הכשר לקבל טומאה.
הרב, הוא הברטנורא, מביא דוגמה לכל אחד מן הצדדים. תחילה מעשה שתחילתו לרצון וסופו שלא לרצון: אדם שהיתה לו קדרה מלוכלכת והניחה בחוץ בגלוי כדי שיירדו בה גשמים וישטפו אותה. שמח היה בלב שלם שירדו הגשמים לתוך אותה קדרה, וזו היא תחילתו לרצון. אלא שאחר כך גלשו המים על שפת הקדרה ונפלו על פירותיו, תוצאה שלא היה לו בה שום חפץ. ואף על פי כן הפירות הוכשרו לקבל טומאה, מפני שירידת הגשמים לתוך הקדרה היתה רצויה לו מן הרגע הראשון.
ולעומת זאת המקרה ההפוך, שהמשנה פותחת בו בלשון "או שסופו לרצון", כלומר שסופו ברצון אף על פי שאין תחילתו כן: ירדו גשמים בשעה שלא היה חפץ בגשמים, ומשנחו על פירותיו נעשה הדבר נוח לו ושמח שמצאם שם. אף מקרה זה בכלל "בכי יותן", והפירות נעשים הכשר לקבל טומאה.
משקים שהם כבר טמאים
ואחר כך מוסיפה המשנה שורה המשנה את כל התמונה: "משקין טמאין מטמאין ברצון ושלא ברצון". כל מה שנאמר עד כאן הוא במשקה שהוא עצמו טהור, מי גשמים כדרכם או מים נובעים. אבל אם היה המשקה טמא עוד קודם לכל זה, הוא מטמא בין שרצה הבעלים שהאוכל יורטב ובין שלא רצה.
הרב מבאר את הטעם בלשון מדויקת: טומאתן והכשרן באין כאחד. אותו מגע עצמו שעושה את האוכל בר קבלת טומאה הוא המגע שמעביר אליו את הטומאה. ההרטבה והטימוא מתרחשים ברגע אחד ממש, ולפיכך שאלת הרצון אין לה כלל שעה להתעורר בה. אם היה המשקה טמא, האוכל נטמא, ואין נפקא מינה אם רצה בעליו שיורטב.
נמצא שמשנה ראשונה של המסכת מוסרת לנו את הכלל ואת גבולו יחד. משקה טהור מכשיר את האוכל לקבל טומאה רק כשהרצון נלווה אליו, בין בתחילתו בין בסופו; ומשקה שהוא כבר טמא אינו צריך רצון כל עיקר.