לפנינו משנה י', האחרונה שבפרק ג'. בהמשך לדיון במשנה הקודמת בעצי תאנה הגדלים בחצרות, נעסוק כאן באילן העומד בחצר וענפיו משתרעים אל מחוצה לה, ומתוך כך נרחיב את היריעה לכלל המקרים שבהם אילן אחד ניצב בין שני תחומים הלכתיים.
השאלה הפותחת היא: אילן תאנה שגזעו גדל בחצר וענפיו נוטים אל מחוץ לחצר, והאדם עומד בחוץ ואוכל שם - האם חלה חובת המעשר? תשובת המשנה היא שאין היא חלה. יש בכך חידוש, שהרי בדרך כלל מעמדו של האילן נקבע לפי המקום שממנו יוצא גזעו מן הקרקע. ההסבר פשוט: חובת המעשר אינה תלויה במקום עמידתו של האילן או במעמדו, אלא בשאלה אם נגמרה מלאכת הפירות והוכנסו הביתה. פירות העומדים מחוץ לחצר אינם נחשבים כמובאים הביתה, ולפיכך הם פטורים כאשר האדם אוכלם בחוץ.
לאחר מכן בוחנת המשנה מקרים נוספים שבהם הגזע גדל בתחום הלכתי אחד והענף חוצה את הקו אל תחום אחר. הכלל המנחה הוא שמעמדו של האילן הולך אחר גזעו ולא אחר ענפיו, אך במספר תרחישים - במקום שבו מעמד האילן כשלעצמו אינו הנידון - מתחשבים דווקא במיקומו של הענף.
"תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לגינה":
אילן תאנה העומד בתוך חצר מן הסוג המחייב הפרשת מעשרות, וענפיו נוטים מעל כותל החצר אל תוך הגינה, ואדם עומד בגינה ואוכל מן הענף שבחוץ - "אוכל כדרכו פטור". אף אם הוא אוכל בדרך רגילה, כלומר נוטל שתי תאנים או יותר בבת אחת, אין הוא חייב. אילו עמד בחצר, היה בכך צירוף המחייב הפרשת מעשר מדרבנן, אך מאחר שהוא מצוי מחוץ לחצר, הרי זו אכילת עראי והפירות פטורים ממעשרות.
"עומדת בגינה ונוטה לחצר":
במקרה ההפוך, אילן התאנה עומד בגינה שמחוץ לחצר וענפו נוטה ומשתפל אל תוך החצר, והאדם עומד בתוך החצר וקוטף מן הענף. כאן, מאחר שהוא עומד בחצר, אין הוא רשאי לאכול אלא תאנה אחת בכל פעם, ובאופן זה הוא פטור מן המעשרות. אך אם אסף שתי תאנים או יותר, או כדברי רבי שמעון - אחת בכל יד ואחת בפה - הרי זה צירוף, ועליו להפריש מעשרות מדרבנן קודם אכילתו.
נמצא שהקובע בשני המקרים הוא מקום עמידתו של האדם, ולא מקומו של האילן או של הענף כשלעצמם.
ארץ ישראל וחוץ לארץ:
מכאן עוברת המשנה לשאלת מעמדו של האילן עצמו: האם הוא חייב במעשרות. בארץ ישראל התשובה חיובית, ובחוץ לארץ אין חיוב, לפחות לא מדאורייתא. מה הדין באילן שגזעו בארץ ישראל וענפו חוצה את הגבול לחוץ לארץ, או להיפך - גזעו בחוץ לארץ וענפו נוטה אל אווירה של ארץ ישראל? בשני המקרים הכל הולך אחר גזעו של האילן, כלומר אחר המקום שממנו הוא יוצא מן הקרקע. זהו חלקו העיקרי של האילן, ממנו הוא ניזון, וממנו נגזר מעמדו ההלכתי. אילן הגדל בארץ ישראל חייב במעשרות בלא קשר למקום שאליו מסתעפים ענפיו, ואילן שגזעו בחוץ לארץ פטור אף אם ענפיו בתוך ארץ ישראל.
בתי ערי חומה:
השאלה הבאה נוגעת למעמדם של בתי ערי חומה. יש להקדים: ארץ ישראל נחלקה בין שנים עשר השבטים, ורעיון היסוד הוא שנחלות האבות יישארו שייכות לשבט ולמשפחה שנחלו אותן לצמיתות. לפיכך, המוכר שדה - חוזרת הקרקע לבעליה בשנת היובל שלאחר שבע שמיטות. בשנתיים הראשונות אין אפשרות לפדות את הקרקע, ולאחר מכן רשאי הבעלים לפדותה בחזרה עוד קודם ליובל.
אולם התורה מבחינה בין ארץ ישראל בכללותה לבין ערים המוקפות חומה. בערים אלו נוהג דין שונה, והן פטורות מן התפיסה של חזרת נחלת האבות לעולם: המוכר את בית אבותיו שבתוך עיר מוקפת חומה - יש לו שנים עשר חודשים לפדותו ולהשיבו לעצמו, ואם חלפו שנים עשר החודשים, אבד לו הבית לצמיתות ואינו חוזר אליו אפילו ביובל.
שואלת המשנה: אילן שגזעו בתוך עיר מוקפת חומה וענפיו יוצאים אל מחוצה לה, או להיפך - אילו דינים חלים עליו? האם הוא נכס החוזר ביובל, או נכס שיש לפדותו בתוך שנה ולאחריה הוא אבוד? על כך נאמר: "ובבתי ערי חומה - הכל הולך אחר העיקר", הכל הולך אחר הגזע. אילנות שגזעם בתוך חומות העיר נמכרים לצמיתות אף אם ענפיהם יוצאים אל מחוץ לעיר; ואילנות שגזעם מחוץ לעיר אינם נמכרים לצמיתות אף אם ענפיהם נכנסים לתוכה - ניתן למוכרם, ולאחר שנתיים ניתן לפדותם, ובבוא היובל חוזר האילן למשפחת אבותיו.
ערי מקלט:
המקרה הבא הוא מעמדן של ערי מקלט. בקצרה: ההורג בשגגה בתנאים מסוימים - גואל הדם, קרובו של הנהרג, רשאי לנקום את דמו ולהרוג את הרוצח. לפיכך על הרוצח בשגגה לברוח אל אחת מערי המקלט, שמספרן ארבעים ושתיים, ובהיותו שם הוא מוגן ואין גואל הדם רשאי לפגוע בו. תחום ההגנה כולל את עיר המקלט ואת אלפיים האמה שמסביבה.
שואלת המשנה: אילן העומד בקו אלפיים האמה, שגזעו בתוך התחום וענפיו משתרעים מעבר לו, והרוצח בשגגה יושב על אותו ענף - הרי מבחינת המרחק האווירי הוא נמצא מעבר לאלפיים אמה, ואילו האילן עצמו עומד בתוך התחום. האם הוא זוכה בהגנת עיר המקלט?
אומרת המשנה שבערי מקלט "הכל הולך אחר הנוף", אחר הענף. הברטנורא מבאר שהדבר נאמר לחומרא: אף שהכלל הרגיל הוא שהכל הולך אחר הגזע, כאשר האדם יושב על הענף מחילים את החומרות גם לפי מקומו של הענף. במקרה של גואל הדם, החומרא היא ההגבלה על ההריגה. נמצא שהיושב על ענף המרוחק יותר מאלפיים אמה מעיר המקלט, בעוד גזעו של אותו אילן עומד בתוך אלפיים אמה - זוכה בהגנת עיר המקלט, ואין גואל הדם רשאי לפגוע בו, שכן הולכים אף אחר הנוף כדי להגן עליו.
ירושלים ומעשר שני:
לבסוף עוסקת המשנה בירושלים, ובנידון שלפנינו מדובר בהלכות מעשר שני. חובת המעשר השני היא להביאו לירושלים ולאוכלו שם, ומכאן שני דינים:
מחוץ לירושלים: אין אוכלים מעשר שני, אך מותר לפדותו - להעביר את קדושת המעשר מן הפירות אל מטבע, ולהביא את המטבעות לירושלים ולקנות בהם מצרכי מזון.
בתוך ירושלים: אוכלים מעשר שני, אך אין פודים אותו. מזון של מעשר שני שנכנס לירושלים אינו יוצא ממנה עוד, ואין לפדותו ולהוציאו, אלא חייב להיאכל שם.
מה הדין באילן שגזעו בתוך ירושלים וענפו משתרע מעל החומות אל מחוצה לה, או להיפך - נטוע מחוץ לחומות וענפיו מגיעים אל תוך ירושלים? כאן, כמו בערי מקלט, אף שהכלל הרגיל הוא שהולכים אחר הגזע, אין הנידון במעמד האילן כשלעצמו אלא בשאלת הימצאותו של האדם בירושלים, ולפיכך הולכים אף אחר הנוף לחומרא.
נמצא שהיושב על ענף החוצה את הקו - בין שהוא יושב באוויר ירושלים על אילן שגזעו בחוץ, ובין שהוא יושב על ענף שמחוץ לירושלים ואילנו נטוע בפנים - חלות עליו חומרות שני הצדדים: אין הוא רשאי לאכול את המעשר השני, שמא אינו בירושלים, ואף אין הוא רשאי לפדות את הפירות, שמא הוא בירושלים. הולכים לחומרא לשני הצדדים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בענייני מעשרות הקובע הוא מקום עמידתו של האוכל - בחצר או בגינה; כי במעמדו של האילן עצמו, בארץ ישראל ובחוץ לארץ ובבתי ערי חומה, "הכל הולך אחר העיקר", אחר הגזע; ואילו בערי מקלט ובירושלים, שבהן הנידון הוא מקום הימצאותו של האדם, הולכים אף אחר הנוף - אחר הענף - לחומרא. בכך נשלם פרק ג'.