משנה ט' בפרק ג' במסכת מעשרות. בהמשך למשנה הקודמת אנו עוסקים בצמחים נוספים הגדלים בחצר ובחיוב המעשר באכילת עראי. למעשה חוזרת המשנה אל השאלה מהו 'צירוף' - אימתי נחשבים הפירות אוסף חדש המצטרף ליחידה אחת.
בפרק ב', משנה ו', למדנו כי כאשר לפרי חלקים מרובים, כל יחידה מהווה יחידה נפרדת, וממילא שתי יחידות כבר נחשבות צירוף. לפיכך אשכול ענבים נחשב צירוף מיד עם קטיפתו, שכן כל ענב שבו הוא כענב נפרד, והרוצה לאכול מהם אכילת עראי נדרש לאכלם ענב אחר ענב. וכן ברימון: יש לתלוש כל גרגר ממנו בעודו מחובר לעץ, כדי שלא ייווצר צירוף.
שיטת רבי טרפון:
המשנה שלנו חולקת על כך, ולפי ההערה התלמודית כאן בעל השיטה הוא רבי טרפון. לדעתו אין צירוף באשכול ענבים בודד או ברימון בודד. גפן הנטועה בחצר מן הסוג המחייב במעשר - אף על פי כן רשאי אדם ליטול אשכול שלם ולאכלו אכילת עראי בלא לעשר, ואין זה נקרא צירוף. וכן ברימון: אין צורך לתלוש ממנו גרעינים בודדים בעודו מחובר לעץ, שכן רימון שלם אינו מהווה צירוף. וכן באבטיח: הפרי השלם הוא יחידה אחת, ואחד אינו מהווה צירוף. אלו דברי רבי טרפון, החולק על השיטה שבפרק ב'.
נחלקו הראשונים בהיקף מחלוקתו: האם רבי טרפון מודה למשנה שם לעניין מכר, שגרגרי רימון בודדים מצטרפים משיש שניים מהם, ורק בחצר הקל בהשוואה למכר; או שמא הוא חולק על עצם רעיון הצירוף בין בחצרות ובין במכר, אלא שמאיזו סיבה הונצחה שיטתו כאן בלבד. מכל מקום, אין הלכה כרבי טרפון, אלא כמשנה בפרק ב' משנה ו' וכרבי עקיבא כאן.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא אומר: "מגרגר בסלים" - הרוצה לאכול מאשכול הענבים בחצר זו, עליו לתלוש גרגרים בודדים אחד אחד, שאם לא כן תחול חובת המעשר. וכן ברימון: יש לפרוט ממנו גרעינים בודדים אחד אחד מן העץ. ובאבטיח: יש לחתכו לפרוסות בגודל ביס בעודו מחובר לקרקע. אך אם תלש אבטיח שלם ונטלו, הרי זה מספר יחידות המחוברות יחד, ומשהוא בחצר מסוג זה - מתחייב במעשר. וההלכה כרבי עקיבא.
הכוסבר:
הכוסבר הוא צמח הכוסברה, וצמח זה מעניין למדי. בדרך כלל נזרע לא לשם העלים אלא לשם הזרעים - זרעי הכוסברה המשמשים לתיבול, כמוכר היטב לבני דרום אפריקה הנותנים אותם על הבשר המיובש (ביל טונג), ומוכרים אף ללומדי הפסוקים, שבהם תואר מראהו של המן. מאחר שדרך הזריעה הרגילה היא לשם הזרעים, העלים פטורים ממעשר.
אך אם זרע את הכוסבר לשם הירק, לשם אותם עלים ירוקים, וזרעו בחצר - "מקרטם עלה עלה ואוכל": יש לקטום את העלים אחד אחד ולאכלם, וכך ייפטר מן המעשר. "ואם צירף - חייב": נטל שני עלים כאחד, חייב לעשר את עלי הכוסברה קודם אכילתם.
הסיאה, האזוב והקורנית:
חלקה האחרון של המשנה עוסק בתבלינים הגדלים על פי רוב בר. הגדל בר הוא הפקר, ופטור ממעשרות בנסיבות רגילות; ואף כאשר מעבדים מינים אלו בכוונה, בדרך כלל הם מיועדים למאכל בהמה, ומאכל בהמה אף הוא פטור ממעשרות. אך כאשר הם גדלים בחצרו והוא שומר עליהם, כלומר אינם הפקר, ודעתו לאכלם למאכל אדם - חלה חובת המעשר כרגיל.
הסיאה - הארטסקרול מתרגם savory (מרוות הגינה).
האזוב - hyssop, מוכר בכל רחבי ישראל בשמו הערבי זעתר: אותו תבלין טחון ומיובש שנותנים על הפיצה והפיתה. באזוב השתמשו לתת את הדם על המשקופים במצרים, והוא משמש אף בתהליך הטהרה במי חטאת של פרה אדומה.
הקורנית - קנה ארוך וירוק. הארטסקרול תרגם oregano (אורגנו), בהסתמך על הערוך.
"אם היו נשמרים - חייבין" - משנשמרו מינים אלו בגינה ודעת הבעלים לאכלם למאכל אדם, נכנסת חובת המעשרות לתוקפה ככל מאכל אחר, וחלה אף על מאכלים אלו באותם המקרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא בהגדרת הצירוף בחצר: לרבי טרפון אשכול, רימון או אבטיח שלמים אינם מצטרפים, ולרבי עקיבא יש לגרגר, לפרוט ולחתוך אחד אחד בעודם מחוברים, וכמותו הלכה. עוד עמדנו על דין הכוסבר - שנזרע לזרע עליו פטורים, ושנזרע לירק מקרטם עלה עלה ואם צירף חייב; ועל הסיאה, האזוב והקורנית, שאם היו נשמרים ודעתו לאכלם למאכל אדם - חייבין במעשר.