מעשרות, פרק ה', משנה ח' - המשנה האחרונה במסכת מעשרות. יש בכך מעט צער, אך כפי שנאמר בחוכמה: אל תהיה עצוב שזה נגמר, אלא שמח שזה קרה. נהנה, אם כן, מן המשנה האחרונה שלפנינו.
המשנה עוסקת בסוגי מאכלים מיוחדים הפטורים ממעשרות, כאשר טעם הפטור שונה בכל אחת משתי הרשימות המובאות בה. הרשימה הראשונה כוללת מינים שאין דרך לעבדם: הם גדלים בר, ואין אנשים טורחים בגידולם ובשמירתם. מכאן שהקונה מאכלים אלו רשאי להניח שאינם חייבים במעשר, שכן אינם באים משדה שמור ומעובד. וכזכור מן הפרק הראשון, רק מאכל מעובד ונשמר - השמור לצורך פרטי - כפוף לחיוב מעשרות.
הרשימה הראשונה - מינים שאין דרך לעבדם:
"שום בעל בכי" - שום המדמיע את העיניים מחמת חריפותו היתרה. הברטנורא מביא פירוש שני, ולפיו "בעל בכי" הוא שמו של אזור מסוים (בשטח לבנון של ימינו) שממנו מגיע שום זה.
"ובצל של רכפא" - בצלים המגיעים ממקום ששמו רכפא, או בצלים הגורמים לזליגת דמעות מן העיניים.
"וגריסין הקילקין" - פולים הבאים ממקום ששמו קיליקיא. פולים אלו מוכרים לנו ממסכת נגעים, שכן צורתם קרובה לריבוע, ומשום כך הם משמשים כמידה רשמית לגודל "גריס" - למשל לשיעור הנגע.
"ועדשים המצריות" - עדשים הבאות ממצרים.
לרשימה זו מתווספים שני פריטים נוספים, לפי דעות תנאים:
רבי מאיר מוסיף: "אף הקרקס" - מין של כרוב. אלא שהגמרא מסבירה כי לעיתים אנשים כן מגדלים אותו.
רבי יוסי מוסיף: "אף הקוטנים" - מין של עדשים, שלדעתו אין אנשים מגדלים אותו. אף כאן אומרת הגמרא כי בפועל מגדלים אותם מדי פעם, ולפיכך אינם שייכים לרשימה.
כל אלו פטורים מן המעשרות, מן הטעם שנתבאר: אין הם נשמרים ואין דרך לעבדם. ראוי להדגיש כי אילו היה ידוע בוודאות שאדם עיבד מינים אלו, היו חייבים בחיובי מעשר; אלא שכאשר הקונה אינו יודע דבר, רשאי הוא להניח שלא עובדו.
"ונלקחין מכל אדם בשביעית":
בשנת השמיטה חושש אדם לקנות תוצרת ממי שאינו שומר שמיטה כראוי, שכן המגביל את הכניסה לשדותיו - התוצרת הגדלה בהם נאסרת, ונמצא הקונה אוכל מאכל אסור. אולם במינים אלו ניתן להניח בבטחה שאיש אינו מגדלם, ואם אדם מוכר אותם, בהכרח נתקל בהם בטבע. משום כך נאמר "ונלקחין מכל אדם בשביעית" - מותר לקנותם מכל אדם בשנת השמיטה.
ראוי לציין שתי נקודות נוספות: בשנת השביעית אין עושים בפירות שביעית מסחר רגיל, ולפיכך אומרת הגמרא בסוכה שניתן לקנות מאדם כזה רק כמות המספיקה לשלוש סעודות. כמו כן, הכסף המשמש לקנייתם מתקדש אף הוא בקדושת שביעית.
הרשימה השנייה - זרעים שאינם ראויים לאכילה:
אף פריטי הרשימה השנייה פטורים מחיובי מעשרות, אלא שטעם הפטור שונה: אין הם ראויים כלל לאכילה. הלוף הוא מין ממשפחת האליום, הכוללת בצלים, שומים, עירית, שאלוט, כרישה ובצל ירוק. ואלו הזרעים הנמנים במשנה:
"זרע לוף העליון" - זרעי הלוף. יש מפרשים שהכוונה למין לוף הנקרא "עליון", ויש מפרשים שאלו הזרעים העליונים שבצמח הלוף.
"זרע כרישין" - הזרעים הבאים מן הכרישה.
"זרע בצלים" - הזרעים הבאים מן הבצל.
"זרע לפת וצנונות" - הזרעים הבאים מן הלפת ומן הצנון.
"ושאר זרעוני גינה" - כל זרעי הגינה כפשוטם.
כזכור ממסכת כלאים, זרעוני גינה הם, לפי הרמב"ם, כל מיני הזרעים הנקצרים לצורך זריעת יבולים חדשים, אך הם עצמם אינם ראויים לאכילה - בשונה מן הקטניות, שבהן נקצרים זרעי הצמח כדי לאכלם ישירות, כגון אפונה, אורז וכיוצא בהם.
מאחר שכל אותם זרעים בגדר "שאינן נאכלין", הרי הם "פטורין מן המעשרות" לגמרי. ומוסיפה המשנה: "ונלקחים מכל אדם בשביעית" - אין אדם עוסק בגידול זרעי בצלים וכדומה בנסיבות רגילות, ואינו מגביל את הגישה אליהם, ולפיכך מותר לקנותם מכל אדם. אלא שכאן, בשונה מן הרשימה הראשונה, אין בהם קדושת שביעית - שהרי אינם נחשבים מאכל - ולפיכך אף הכסף המשמש לקנייתם אינו מתקדש בקדושת שביעית.
"ואף על פי שאביהן תרומה":
סיום המשנה עלול לבלבל מעט, שכן אות שי"ן בתחילת מילה משמעה בדרך כלל "מפני ש" או "וכתוצאה מכך", ואילו כאן היא מתפקדת כוי"ו החיבור: מוסיפה המשנה פריט נוסף הראוי לציון. כלומר, אפילו במקרה שהבצלים שמהם באו זרעי הבצל, או הכרישים שמהם באו זרעי הכרישה, היו תרומה.
הכלל הרגיל, כזכור ממסכת תרומות, הוא ש"גידולי תרומה תרומה" - הזורע תרומה באיסור, מה שצומח מן האדמה מקבל אף הוא דין תרומה. אולם כלל זה אינו חל על זרעים שאינם ראויים לאכילה, ולפיכך אומרת המשנה "הרי אלו יאכלו" - אף על ידי מי שאינו כהן.
נמצא כי נקודתה של רשימה זו היא שאלו מאכלים בלתי אכילים, ומשום כך פטורים ממעשרות ואין להם הגבלות בשנת השמיטה. ואם בכל זאת מגיעים הזמנים לידי כך שאדם אוכל זרעים אלו - רשאי הוא לאכלם: אין בהם קדושת שביעית, ואף אין בהם קדושת תרומה, שכן הכלל "גידולי תרומה תרומה" אינו חל על דברים שאינם אכילים, כזרע גינה שאי אפשר לאכלו.
לסיכום: במשנה זו נמנו שתי רשימות של מאכלים הפטורים ממעשרות: הראשונה - מינים שאין דרך לעבדם ולשמרם, ולפיכך פטורים ונלקחים מכל אדם בשביעית, אף שיש בהם קדושת שביעית; והשנייה - זרעים שאינם ראויים לאכילה, הפטורים ממעשרות, נלקחים מכל אדם בשביעית ללא קדושת שביעית, ואף אינם נאסרים מדין "גידולי תרומה תרומה".
ובזאת הגענו לסיומה של מסכת מעשרות, ברוך השם. ובעזרת השם נתחיל את מסכת מעשר שני הבאה.