משנה ח בפרק א עוסקת אף היא בגמר מלאכה - השלמת עיבודו של היבול. לאחר שעסקנו בתבואה, ביין ובשמן, נדון כעת בתאנים. שתי דרכים עיקריות יש לצריכת תאנים: כעיגול של דבלה כבושה, וכתאנים עצמן, בין טריות ובין יבשות.
עיגול הדבלה:
המשנה פותחת בעיגול, הלוא היא עוגת התאנים הכבושה. המנהג הרווח היה, שלאחר כבישת התאנים יחד לכעין עוגה, היו מעניקים לה ברק חיצוני - בדומה למריחת ביצה על החלה: נוטלים ענב חתוך ומעבירים אותו על פניה החיצוניים של העוגה. פעולה זו היא גמר המלאכה, וכלשון המשנה: "העיגול משיחליקנו" - משעה שמחליקים אותו, כלומר מבריקים את חיצוניותו בענב.
שתי מחלוקות בין תנא קמא לרבי יהודה:
נסטה מעט מן העניין כדי לעמוד על מעמדה של אותה מריחת ענב על גבי חיצוניות עיגול הדבלה, שבה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בשתי שאלות.
המחלוקת הראשונה - ענב של טבל:
האם מותר להשתמש בענב של טבל לצורך החלקת העיגול? כבר ראינו בפרק זה מחלוקת במעמדו של מיץ הפירות, האם דינו כפרי עצמו; ואף שנפסק שאין הוא אלא זיעה בעלמא, מדרבנן ודאי אסור לשתות מיץ פירות של טבל. מכאן השאלה: האם רשאי אדם ליטול ענב או תאנה שהם טבל, ולמרוח את המיץ היוצא מהם כמעין ציפוי על חיצוניות עיגול הדבלה?
תנא קמא מתיר: המיץ היוצא מן הענב או מן התאנה אל עיגול הדבלה הולך לאיבוד ואינו נשתה, ולפיכך אינו משמעותי.
רבי יהודה אוסר: מיץ הפירות נותר משמעותי, ולפיכך יש לעשר תחילה את התאנה או את הענב, קודם שישמשו להברקת העיגול.
הלכה כתנא קמא: אין מחשיבים את הברק הניתן משפשוף ענב או תאנה על חיצוניות עיגול הדבלה.
המחלוקת השנייה - הכשר לטומאה:
השאלה השנייה היא במשקה שעל פני חיצוניות עיגול הדבלה: האם מריחה זו נחשבת הכשר, כלומר האם היא מכשירה את המאכל - במקרה זה את העיגול - לקבל טומאה. בחלק זה נוקטת המשנה ענבים בלבד, שכן היין הוא אחד משבעת המשקין המכשירים אוכל לקבל טומאה (ובכללם יין, שמן ודם), ואילו תאנה ומימיה אינם מכשירים כלל.
תנא קמא: אף אם החליק את העיגול בענבים, נותר העיגול בלתי מוכשר לקבל טומאה.
רבי יהודה: המשקה משמעותי, ולפיכך הוא מכשיר את עיגול הדבלה לקבל טומאה.
ואף כאן הלכה כתנא קמא, שאין בכך הכשר.
גמר מלאכה בגרוגרות:
הדרך השנייה שבה נאכלות התאנים - מלבד תאנים טריות - היא כתאנים מיובשות, הן הגרוגרות. בגרוגרות, משעה שדוחסים אותן לתוך הכלי, זהו גמר מלאכתן. ובלשון המשנה: "בחבית משיידוש" - משדוחסם בעזרת מקל; "ובמגורה משיעגל" - כשמאחסנם במחסן, משמסדרם כעין עיגול.
שאלת המנה השנייה:
מה הדין כאשר דחס את התאנים לכלי עד חציו בלבד, ולאחר מכן הוסיף עליהן תאנים נוספות: האם המנה הנוספת משמעותית, כמנה שנייה או כקציר שני?
יש לזכור כי בתאנים, שלא כשאר סוגי המזון, אין קציר אחד בלבד. כבר עמדנו על כך במסכת פאה, שהתאנים פטורות מן הפאה משום שאינן נאספות כולן בבת אחת, אלא גדלות על העץ במשך כל הקיץ. לפיכך ייתכן שאדם ידרוך את תאניו ויכניסן לחבית, ולאחר שבועות יביא מנה נוספת ויוסיפנה לאותה חבית. השאלה היא, האם המנה השנייה נוגעת לעיבודה של המנה הראשונה, או שמא שתיהן בלתי תלויות זו בזו.
הנפקא מינה: אם המנה השנייה חשובה לצורך כבישתה של המנה הראשונה, אין הכנסת המנה הראשונה נחשבת גמר מלאכה, שהרי היא עדיין ממתינה למנה השנייה, ולפיכך המנה שבתחתית לא הגיעה עדיין לגמר מלאכה. אך אם אין המנה השנייה נוגעת לראשונה, די באריזת המנה הראשונה כדי שייחשב גמר מלאכה, והיא נאסרת מיד עם הכנסתה לשם, ואכילת עראי אסורה.
המקרה שבמשנה:
המשנה מדגימה זאת במקרה של "היה דש בחבית ומעגל במגורה" - דחס מנה של תאנים יבשות לתוך החבית או סידרן במחסן, וקודם שהכניס את המנה השנייה נשברה החבית או שנפתחה המגורה והתאנים נשפכו. האם מותר לאכול מהן עדיין אכילת עראי?
תנא קמא: "לא יאכל מהם עראי" - גמר המלאכה כבר נעשה, שהרי ארזן בחבית או הכניסן למחסן.
רבי יוסי מתיר: מאחר שמילוי החבית או המגורה עד תומם הוא חלק בלתי נפרד מעיבוד התאנים, וחבית זו לא נתמלאה עד שנבקעה, לא נעשה בה גמר מלאכה, ואכילת עראי נותרת מותרת עד שיתמלא הכלי כולו בגרוגרות דחוסות.
להלכה:
הברטנורא הולך בעקבות הרמב"ם וקובע כי אין הלכה כרבי יוסי, אלא כתנא קמא - אכילת עראי אסורה, אף אם לא נתמלא הכלי עד תומו בתאנים מיובשות. אולם מפרשים רבים אחרים נוקטים בכיוון ההפוך, על יסוד הירושלמי, ופוסקים כרבי יוסי: כל עוד לא נתמלא הכלי האוגר את הגרוגרות, לא הגיעו לגמר מלאכה.