מסכת מעשרות, פרק שלישי, משנה ח'. כבר במשנה ה' קבענו כי חצר עשויה לתפקד כבית: אדם המכניס פירות אל החצר - כוונתו לשומרם שם, ומשעה שנכנסו לחצר חלה עליהם חובת המעשר. דין זה נאמר רק בחצרות שיש בהן אותה תכונה מהותית של בית. אולם כשם שהבית מחייב במעשר רק משעה שהפירות עוברים דרך פתח הכניסה - זהו "ראה פני הבית" - כך גם בחצר: רק משעה שהפירות נכנסים דרך הפתח או המקבילה לו, חלה החובה.
המקרה שבמשנה:
המשנה דנה באדם שיש לו עץ תאנה הגדל בתוך החצר. במקרה כזה, פירות העץ - אותן תאנים - לעולם לא יראו את פני החצר, שכן הן נמצאות בתוכה מלכתחילה. השאלה היא, אם כן, מתי תחול עליהן חובת המעשרות.
מדוע נקטה המשנה דווקא בעץ תאנה:
גמר המלאכה מעורפל: ניתן לאכול תאנים טריות, וניתן לאוכלן מיובשות וכבושות.
אופי הקטיף מעורפל: ברוב עצי הפרי הקטיף הוא חד פעמי - המשנה מכנה זאת לקיטה אחת, איסוף יחיד של הפרי. בעץ התאנה, לעומת זאת, הקטיף מתגלגל ונמשך. עמימות זו היא שמאפשרת את כל הדיון שהמשנה מבקשת לברר.
ולכן אומרת המשנה: "תאנה שהיא עומדת בחצר" - ומדובר בחצר שאילו הובאה אליה תוצרת דרך פתחה, הייתה מתחייבת במעשרות; אלא שכאן הדבר לעולם לא יתרחש, שהרי הפרי נמצא בתוך החצר מלכתחילה. על כן "אוכל אחת אחת ופטור" - רשאי אדם לאכול באותה חצר תאנה אחת בכל פעם, ולעולם לא יתחייב במעשר, שכן החצר אינה משפיעה כאן על החיוב.
הרקע שנלמד בפרק השני:
התהליך הרגיל של גידול התבואה וכניסת החיוב במעשר לתוקפו הוא כך: לאחר גמר המלאכה, אם בכוונתו למכור את התבואה - נכנס החיוב במעשר לתוקפו כבר בנקודה זו; ואם בכוונתו להביאה הביתה - אין החיוב חל עד שיביאנה הביתה דרך הפתח אל החצר. עוד אמרנו כי ישנן פעולות שאדם עושה ובכוחן להקדים את חלות החיוב, כגון הפרשת תרומה גדולה, בישול או מליחה.
אחת הדוגמאות שהובאו שם הייתה המכירה. הקונה תאנים אינו עתיד לעשות בהן עיבוד נוסף, ולכן זהו מעין גמר מלאכה. המשנה הביאה שם מקרים מעניינים: הקונה חמש תאנים ממוכר, הרי זה כמין קציר מוקטן. מדאורייתא, כל עוד לא נקטפו כל חמש התאנים מן העץ, לא הושלם אותו קציר זעיר ואין חובה מן התורה. אך מדרבנן, משעה שהוא מתחיל לצבור תאנים קנויות, אותה צבירה נקראת צירוף - איסוף של מספר תאנים - ובאותה נקודה חלה החובה לעשר, לכל הפחות מדרבנן.
מהו 'צירוף':
דבר דומה מאוד קורה במשנה שלנו. בחצר, כל תאנה בודדת פטורה מן המעשר, שכן לא עברה דרך הפתח, ומדובר באכילת עראי. אך משעה שיש צירוף - משהחל האדם לאסוף כמה תאנים יחד בחצר - וכיוון שאין הדבר ברור כלל לצד שלישי מה מתרחש כאן, חייבוהו חכמים לעשר את אוסף התאנים משעה שיש בידו שתיים או יותר, לפי ההערה התלמודית.
וזוהי לשון המשנה: "אם צירף - חייב". משיש בידו שתי תאנים שקטף מן העץ, חייב הוא - לפחות מדרבנן - לעשר את התאנים בחצר בטרם ימשיך באכילתן.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק, ולכאורה מחלוקתו נסבה על עצם הגדרת הצירוף, כאן ובמקומות נוספים. לדבריו, "אחת בימינו ואחת בשמאלו ואחת בפיו" - אין זה אוסף של תאנים אלא שלוש תאנים נבדלות זו מזו, ובנקודה זו עדיין לא התרחש צירוף. כלומר, לדעת רבי שמעון יכול אדם לכתחילה להחזיק תאנה אחת ביד אחת, תאנה בשנייה ושלישית בפיו, ולא יחול עליו חיוב לעשר, שכן אין זה נקרא צירוף. אולם אין הלכה כרבי שמעון, אלא כהערה התלמודית: כל שתי תאנים המוחזקות בידו בעת ובעונה אחת, אף אם בשתי ידיים שונות, נחשבות צירוף ומתחייבות במעשר בתוך החצר.
"עלה לראשו":
המשנה ממשיכה: אם עלה האדם אל תוך עץ התאנה, הרי יצא מרשות החצר ועבר לרשות נפרדת - אוהלה של הקרקע שבתוך אותו עץ. לפיכך "ממלא את חיקו ואוכל" - החובה לעשר כשאוסף יותר מתאנה אחת בבת אחת אינה חלה כאן, אלא רשאי הוא למלא את חיקו. "חיק" הוא הקפל שבבגד: הלובש גלימה עושה בה מעין בית קיבול, והוא הנקרא חיקו. ממלא אותו בתאנים ואוכלן, ואף על פי שאסף שתיים או יותר באיסוף אחד, כיוון שיצא מן החצר ואכילתו אכילת עראי - רשאי לאוכלן ללא כל חובה לעשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי תאנה העומדת בתוך החצר לעולם אינה רואה את פני החצר, ולפיכך אוכל ממנה אחת אחת ופטור. משעה שצירף שתי תאנים או יותר - חייב מדרבנן לעשר, ואילו רבי שמעון, שאין הלכה כמותו, מצמצם את הגדרת הצירוף. ואם עלה לראש האילן, יצא מרשות החצר, וממלא את חיקו ואוכל בפטור.