מעשרות, פרק ב, משנה ח. במשניות הקודמות כבר קבענו כי פועל זכאי מן התורה לאכול מן התוצרת שאינה מעובדת שבה הוא עוסק, ובשעה שהוא אוכל ממנה הוא פטור מכל חובת מעשר ואינו נדרש להפריש. משנתנו מרחיבה עניין זה ומוסיפה בו סייגים.
"היה עושה בלבסים":
המשנה עוסקת בפועל שנשכר לעבוד במטע תאנים, שבו גדלים שני סוגי תאנים: לבסים - תאנים ירודות באיכותן, ובנות שבע - תאנים משובחות. אומרת המשנה: "היה עושה בלבסים - לא יאכל בבנות שבע". פועל העוסק בתאנים הפחותות אינו רשאי ליטול לעצמו מן התאנים המשובחות.
העיקרון פשוט: העובד באילן מסוים רשאי לאכול מאותו אילן בלבד, ואף מאותו ענף שבו הוא עוסק. אף שמדובר במטע אחד שבו גדלים שני סוגי תאנים, אין הפועל רשאי לאכול מענפו של סוג אחר שאינו עובד בו כעת.
מקור הדין בפסוק:
הברטנורא מביא את מקור הדין מן הפסוק: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" - הנכנס לכרם חברו לעבוד בו רשאי לאכול מן הענבים כרצונו, עד כדי שובע. והנה, המילה "ענבים" לכאורה מיותרת, שהרי מה גדל בכרם מלבד ענבים? אלא בא הייתור ללמד שדווקא מן התוצרת שבה הוא עוסק במישרין מותר לו לאכול, ולא מסוגים אחרים של תוצרת.
וזהו שאמרה המשנה בשני הכיוונים:
"היה עושה בלבסים - לא יאכל בבנות שבע" - העוסק בתאנים הפחותות אינו נוטל לעצמו מן התאנים המשובחות.
"בבנות שבע - לא יאכל בלבסים" - העוסק בתאנים המשובחות אינו נוטל אף מן התאנים הפחותות.
"אבל מונע את עצמו":
מה שכן רשאי הפועל לעשות: לכבוש את תאבונו ולהימנע מאכילת התאנים הפחותות בשעת לקיטתן, "עד שמגיע למקום היפות ואוכל" - וכשהוא מגיע ללקוט את התאנים המשובחות, לאכול מהן כדי שובעו. שהרי הפסוק לא קבע גבול לשיעור האכילה, אלא "כנפשך שבעך" - כרצונו, עד שביעה גמורה. לפיכך, אם חפץ לאכול הרבה מן המשובחות, הרשות נתונה בידו, ואף אז אינו נדרש להפריש מעשרות.
החלפת פירות - חליפין כמכר:
חלקה השני של המשנה עוסק בנושא חדש לגמרי: החלפת תוצרת. יסוד הדברים הוא שהחליפין כמוהם כמכר - המחליף את תפוחיו בתפוזי חברו נחשב כמי שמכר את התפוזים תמורת התפוחים ואת התפוחים תמורת התפוזים.
וכפי שראינו במשנה ה', נחלקו בכך רבי מאיר ורבי יהודה: לדעת רבי מאיר, אף אם לא נגמרה מלאכת הפירות ולא הושלם עיבודם, כל מכירה מחייבת מאליה בהפרשת מעשרות; ואילו רבי יהודה סובר שפירות שלא נגמרה מלאכתן בשעת המכירה - אין המכירה מחייבת בהפרשה. מחלוקת זו חוזרת אף כאן, בדין החליפין.
לדעת התנא קמא, הפוסק כרבי מאיר, אין נפקא מינה במטרת ההחלפה, ובכל המקרים חייב המקבל לעשר את הפירות קודם אכילתם:
שני הצדדים מחליפים תאנים לאכילה מיידית - ואז הפירות כבר הגיעו לגמר מלאכתן, שכן כפי שקבענו בפרק הקודם, תאנים דרכן להיאכל טריות, ומשנקטפו ונאספו הרי הן מוכנות לאכילה.
שני הצדדים מחליפים תאנים כדי לפזרן על הגג, לייבשן ולעשותן גרוגרות - ואז עדיין לא הגיעו לגמר מלאכתן, שהרי טרם הושלם עיבודן.
האחד נוטל את התאנים לאכילה מיידית, והשני נוטלן לייבוש לזמן מאוחר יותר.
בכל המקרים הללו חייב המקבל לעשר את התאנים לפני שיאכלן, ואפילו לא נגמרה מלאכתן, משום שלדעת רבי מאיר המוכר תוצרת מתחייב בהפרשת מעשרות, וחליפין דינם כמכר.
רבי יהודה חולק וסובר שעצם המכירה אינה מחייבת בהפרשת מעשרות, אלא רק לאחר שהושלם עיבוד הפירות. לפיכך, המחליף תאנים על מנת לאוכלן מיד - חייב לעשרן לאלתר; אך אם שני הצדדים נוטלים את התאנים כדי לייבשן לזמן מאוחר יותר, הרי שלא נגמרה מלאכתן, ופטורות הן מן המעשר עד שיסתיים עיבודן וייבושן, ורק אז חלה חובת ההפרשה. עד אותה שעה יכול היה לאוכלן.
וההלכה נפסקה כרבי יהודה, שאין המכירה כשלעצמה מחייבת בהפרשת מעשרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. הראשון - היקף זכות האכילה של הפועל: הוא אוכל דווקא מן התוצרת שבה הוא עוסק, כנלמד מייתור המילה "ענבים" שבפסוק, ואינו רשאי ליטול מסוג אחר, לא מן המשובח ולא מן הפחות; אך רשאי הוא למנוע את עצמו ולשמור את תאבונו עד שיגיע למקום היפות ויאכל מהן כדי שובעו. השני - דין החליפין, שכמוהם כמכר: לדעת רבי מאיר חייב לעשר בכל אופן, בין שנגמרה מלאכת הפירות ובין שלא נגמרה, ואילו לדעת רבי יהודה, שכמותו נפסקה ההלכה, אין חיוב אלא בפירות שנגמרה מלאכתן.