במשניות הקודמות ביארנו כי אף שנקודות החיוב במעשר הן גמר מלאכה והכנסת הפירות לבית, ישנם מעשים מצד האדם - ובראשם מכירת הפירות - המחייבים את הפירות במעשר כבר עתה, אף בטרם הגיעו לגמר מלאכה. לאחר גמר מלאכה הכל מודים שהמכירה מחייבת לעשר לפני האכילה, אפילו אכילת עראי; ולפני גמר מלאכה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה: לדעת רבי מאיר המכירה מחייבת במעשר אף קודם אכילת עראי, ואילו לדעת רבי יהודה, וכן ההלכה, אין המכירה מחייבת, ואכילת עראי נותרת מותרת לקונה עד שיכניס את הפירות לביתו.
תשלום בעבודה במקום בכסף:
המשנה שלפנינו ממשיכה באותו נושא, אלא שכעת עוסקת היא בקנייה שאין תמורתה כסף או נכסים אלא שירותים. אדם יכול לעבוד ולקבל תמורה, ולומר: "אעבוד עבורך תמורת תאנים" - בכך הוא מספק עבודה המשמשת תשלום עבור התאנים, והדבר ייחשב מכירה. בנסיבות רגילות אין כל הבדל בין תשלום בכסף לבין תשלום בשירותים.
זכותו של הפועל לאכול מן הפירות:
אלא שיש לתת את הדעת על עניין נפרד: התורה קובעת שכל העובד בפירות לפני גמר מלאכה זכאי לאכול מהם בכל עת שירצה, ואין לכך קשר למעשרות ולא לשום עניין אחר. הלכה דומה, ואולי מוכרת יותר, נאמרה בבהמה: המשתמש בבהמה לדישת חיטים אסור לו לחסמה, ועליו לאפשר לה לאכול מן המזון כרצונה. כיוצא בזה בבני אדם: פועלים העובדים בפירות שלא הגיעו לגמר מלאכה רשאים אף הם לאכול מהם בשעת עבודתם, וזו הקלה שהעניקה התורה עצמה.
מכאן, כאשר פועל עובד תמורת אוכל, לכאורה נחשבת עבודתו תשלום עבור האוכל, ודבר זה היה מקדים את חיובו במעשרות. אך מאחר שהתורה מתירה לו ממילא לאכול מן הפירות בשעת עבודתו, אין האוכל נחשב חלק משכרו. ואפילו התנה בהסכם: "אני עובד בתמורה לכך שאוכל אף מן הפירות" - אין בתנאי זה ממש, שהרי התורה כבר זיכתה אותו באכילה. לפיכך אין פועל זה נחשב כמי ששילם עבור האוכל, ורשאי הוא להמשיך ולאכול אכילת עראי מכוח זכותו מן התורה.
דברי המשנה למעשה:
השוכר פועל למלאכת ייבוש התאנים - בין שתפקידו להניחן להתייבש על הגג ובין שעליו לחתוך את עוקציהן - הרי זו מלאכה הנעשית לפני גמר מלאכה. לכאורה היה מקום להיכנס כאן למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בדין מכירה, אך אין זו מכירה כלל, שכן התורה כבר זיכתה את הפועל באכילה מפירות אלו קודם גמר מלאכתם. ואף אם התנה הפועל "על מנת שאוכל מן התאנים שאני עובד בהן" - אין בכך כלום, שהרי ממילא הותר לו. מותר לו לאכול והוא פטור מכל חובת מעשר, מפני שאין זו מכירה אליו אלא מתנת התורה בשעת עבודתו.
לעומת זאת, אם התנה הפועל: "אעבוד בתאניך לשוטחן על הגג על מנת שאוכל אני ובני ביתי" - לגבי עצמו אין זו מכירה, שהרי התורה זיכתה אותו באכילה; אך התאנים הניתנות לבנו הרי הן תמורה המשולמת עבור עבודתו, וזו מכירה גמורה. לפיכך, אף שהדבר נעשה לפני גמר מלאכה, התאנים שהבן אוכל חייבות במעשר.
וכן הדין בין שהתנה "על מנת שנאכל אני ובניי" ובין שהתנה "בתמורה לעבודתי יאכל בני מן התאנים":
הפועל עצמו: אוכל ופטור מן המעשר, מפני שהתורה זיכתה אותו באכילה.
בנו: חייב לעשר את האוכל לפני אכילתו, אף שהדבר נעשה לפני גמר מלאכה, שכן זו מכירה - וכדעת רבי מאיר, שהמכר מחייב במעשר אף לפני גמר מלאכה וקודם האכילה.
התנה הפועל: "על מנת שאוכל מן התאנים הן בשעת הנחתן לייבוש והן לאחר מכן" - בשעת הנחת התאנים על הגג אוכל ופטור מן המעשר, שכן זהו חלק מהיתר התורה לפועל לאכול תוך כדי עבודתו. אולם משהונחו הפירות לייבוש, אכילתו אינה מכוח היתר התורה אלא מכוח החוזה שהתקשר בו; נמצא שהוא מקבל את שכרו וכמי ששילם עליו בעבודתו, והרי זו מכירה. לפיכך חייב לעשר, ולא לדעת רבי מאיר בלבד אלא לדברי הכל, שהרי זה לאחר שנגמרה המלאכה. פועל האוכל לאחר שהונחו הפירות לייבוש - אכילתו מכוח חוזהו ולא מכוח ההקלה שהעניקה לו התורה.
זה הכלל: האוכל מכוח זכות שהעניקה לו התורה - פטור מן המעשרות. האוכל שלא מכוח זכות זו אלא מכוח הסכם שהתקשר בו - הרי הוא קונה את המזון בעבודתו, וחייב לעשר: לדעת רבי מאיר אפילו לפני גמר מלאכה, ולדברי הכל לאחר גמר מלאכה.