מעשרות פרק ג', משנה ז'. במשנה זו אנו עוסקים בסוגים נוספים של בתים, ובשאלה האם יש בהם אופיו של בית הקובע את הפירות לחיוב מעשרות. הבתים הנידונים כאן הם מבנים ארעיים או ארעיים למחצה, והכלל העולה מן המשנה בקווים הכלליים הוא שמבנה ארעי אינו נחשב בית, ולפיכך אינו מן הבתים הקובעים למעשר, בשונה מבית קבע. עם זאת, נראה כי יש בכך דקויות אחדות.
המבנים הארעיים שבמשנה:
"הצריפין" - מבנה בנוי קורות הנשענות זו על זו באלכסון, בלא גג שטוח מלמעלה. צורתו עשויה להיות עגולה או מחודדת בזווית, ועיקרו מקלות המאוזנים יחד.
"הבורגנין" - מעין חדר אחסון, מקום קטן ומאולתר שנבנה בחוץ כדי לשמור בו דברים בעונת הקציר.
"האילקטיוס" - מבנה שאנו קוראים לו סוכה: ארבעה עמודים וגג קטן העושה צל. הוא מוקם בקיץ כדי לשמור על הקרירות, אך אין הוא בית אלא מדור בצל לעונת הקיץ בלבד.
כל אלו מבנים ארעיים הם, ולפיכך פטורים: אוכל שנגמרה מלאכתו והועבר לתוכם או דרכם בדרכו אל בית הקבע, אין שהייתו הארעית במבנה ארעי קובעת אותו למעשר, והאוכל בהם אכילת עראי פטור.
"סוכות גינוסר":
סוכות קטנות שנבנו באזור הנקרא גינוסר, שלחוף הכינרת (אף היום קיימת שם עיירה בשם זה). גינוסר נודעה בתקופת המשנה והתלמוד כאזור פורה במיוחד, עתיר יבול פירות (וכיום מגדלים בה בננות רבות). מאחר שאנשים שהו שם, נהגו להקים בעונת הקציר סוכות ובקתות קטנות.
בסוכות אלו קובעת המשנה: "סוכות גינוסר, אף על פי שיש בהן ריחיים ותרנגולים - פטורות". אף אם מצויים בסוכה סממנים של מבנה קבוע יותר - ריחיים, היינו מטחנת יד לטחינת חיטה לקמח, וכן תרנגולות, שאין דרך להכניסן לדיור ארעי גמור - הרי זו מעין דירת ארעי מורחבת, בית קיץ לתקופת הקציר, ואין בכך כדי לשנות. הפירות פטורים, שכן אין זה בית של ממש.
"סוכת היוצרים":
זו סוכתו של הקדר, העושה כלי חרס. סוכות אלו היו בנויות מחדר פנימי שבו היה ישן, ומחדר חיצוני ששימש כבית מלאכתו. ולפיכך שנינו: "הפנימית חייבת" - מאחר שהיה דר בחדר הפנימי, נחשב אותו חדר בית הקובע למעשר. החידוש הוא שבימות החורף, בשעת ירידת גשמים, לא היה בסוכת היוצרים מחסה מספיק והקדר לא היה שוהה בה, ואין זה אפוא מקום מגורים של כל השנה. אף על פי כן סובר תנא קמא כי די בכך שהוא מקום מגורים ברוב ימות השנה, כדי לקרוא לו ביתו ולחייב במעשר.
"והחיצונה פטורה" - השטח החיצוני, שהוא בית המלאכה, פטור, שכן אינו בית ואין הקדר דר בו אלא עובד בו בלבד. ואף שלעיתים הוא מוכר משם מסחורתו, עיקרו בית מלאכה ולא חדר תצוגה, ולפיכך פטור.
רבי יוסי חולק ואומר: "כל שאינה דירת ימות החמה ודירת ימות הגשמים - פטורה". לדעתו, כדי שייחשב הבית בית הקובע למעשר, עליו להיות בית של כל השנה; וסוכת היוצרים אינה בית אלא בזמן שאין קור וגשם. משום כך סובר רבי יוסי שאף החדר הפנימי של הקדר אינו בית הקובע למעשר. אולם ההלכה כתנא קמא.
סוכת החג:
לבסוף דנה המשנה בסוכה ממש, היא סוכת חג הסוכות: המכניס פירות לסוכתו, האם נקבעו למעשר? "סוכת החג בחג - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין". רבי יהודה סובר שהפירות הנכנסים לשם חייבים במעשר, וחכמים פוטרים לחלוטין.
שורש המחלוקת נעוץ בשיטותיהם במסכת סוכה:
רבי יהודה: אף שהסוכה דירת עראי היא, ואין דרים בה אלא שבעה ימים, עליה להיות ראויה ויציבה דיה כדי לדור בה כל השנה. נמצא שהסוכה בית היא - אמנם אין דרים בה אלא שבעה ימים, אך ניתן היה לדור בה כל השנה - ולפיכך היא קובעת למעשר.
חכמים: הסוכה יכולה להיות דירת עראי שאינה עומדת כל השנה, ודי בכך שתעמוד בפני הרוחות המצויות בעונת החג. אין היא צריכה להיות חזקה ויציבה עד כדי עמידה שנה שלמה, ולפיכך אינה קובעת למעשר.
וההלכה במקרה זה כחכמים, שסוכה רגילה אינה קובעת את הפירות לחיוב מעשרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מבנים ארעיים - צריפין, בורגנין ואילקטיוס - אינם נחשבים בית ואינם קובעים למעשר; סוכות גינוסר פטורות אף כשיש בהן ריחיים ותרנגולים; בסוכת היוצרים הפנימית חייבת והחיצונה פטורה, ולדעת רבי יוסי אף הפנימית פטורה כל שאינה דירה בימות החמה ובימות הגשמים כאחד - וההלכה כתנא קמא; ובסוכת החג נחלקו רבי יהודה, המחייב מפני שהסוכה ראויה לדירת קבע, וחכמים הפוטרים מפני שדי לה בעמידה בפני הרוחות המצויות - וההלכה כחכמים.