מסכת מעשרות, פרק א', משנה ז'. המשנה ממשיכה להגדיר מהו גמר המלאכה - סיום העיבוד - במאכלים שונים, וכאן היא עוסקת ביין ובשמן. ההשלכה המעשית זהה לזו שראינו עד כה: משהגיע המאכל לגמר מלאכה, שוב אין לאכול ממנו אפילו אכילת עראי, ואף אין להאכיל בו את בהמתו, עד שיעושר כראוי.
"היין משיקפה":
הקיפוי הוא קליפת שכבת הקליפות והזרעים הצפים על פני היין שבבור. להבנת הדברים יש להכיר את מבנה הגת בתקופת המשנה:
הגת העליונה: שוקת שטוחה חצובה באדמה, שבה עורמים את הענבים ודורכים עליהם ברגליים עד שמוציאים מהם את כל המיץ.
הצינור: תעלה קטנה המוליכה את המיץ מאזור הדריכה אל הבור התחתון.
הגת התחתונה (הבור): מאגר חפור באדמה, שאליו נאסף המיץ הזורם מלמעלה.
המיץ הנאסף בבור שוהה שם זמן מה ומתחיל לתסוס. הבועות העולות בו מעלות עמן את קליפות הענבים אל פני השטח, ומשם ניתן לקלפן. זהו גמר המלאכה ביין: משהוסר כל הצף על פני המיץ, מה שנותר בתוך הבור נחשב יין - עוד קודם למילויו בכלים.
ואולם, בדומה למשנה הקודמת בעניין התבואה, שבה נותרו מותרים באכילת עראי הגרעינים שלא נערמו ולא נמרחו בגורן, כך גם כאן:
"אף על פי שקיפה - קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה" - אף שנעשה הקיפוי והגיע היין לגמר מלאכה, רשאי אדם לאסוף מיץ מן הגת העליונה שבה נדרכו הענבים ומן הצינור המוליך, ולשתותו אכילת עראי בלא לעשרו, שכן מיץ זה לא נאסף אל הבור ולא הגיע לכלל גמר מלאכה.
"משירד לעוקה" - בשמן:
אף כאן נדרשת היכרות עם תהליך הפקת שמן הזית:
הים: אגן גדול שלתוכו נותנים את הזיתים. לעיתים קודמת לכך סחיטה עדינה, להוצאת שמן הזית הבתולי.
הממל: אבן הריחיים - דיסק אבן גדול ובו חור מרובע במרכזו, המוכר מן האתרים הארכיאולוגיים בארץ - היושבת בתוך הים. מוט עץ יוצא ממרכזה, וחמור מסובב אותה במעגלים עד שהזיתים נטחנים לעיסה.
העקל: השק שלתוכו נותנים את עיסת הזיתים.
הקורה והמשקולות: לוחצות על העקל ומוציאות מן העיסה כל טיפה אחרונה של שמן.
העוקה: בור האיסוף שבתחתית בית הבד, שאליו זורם השמן.
גמר המלאכה בסחיטת שמן זית הוא בהגיע השמן אל העוקה. ואולם, בהתאם למקרים הקודמים של התבואה והיין, כל שמן שלא הגיע אל העוקה נותר מותר באכילת עראי:
"אף על פי שירד - נוטל מן העקל ומבין הממל ומבין הפצים, ונותן לחמיטה או לתמחוי" - אף שכבר זרם השמן אל העוקה, מותר ליטול שמן מן העקל שהחזיק את העיסה, מן הסדקים והחריצים שבממל ובים, ומבין הפצים - קורות העץ שבבית הבד שביניהן מתקבץ השמן - וליתנו על 'חמיטה' (מין רקיק) או לתוך 'תמחוי' (קערת הגשה). מובן שאין אוכלים שמן זית כמות שהוא, אלא מורחים אותו על הרקיק או נותנים אותו לתוך כלי ההגשה.
בישול כתחליף לגמר מלאכה:
מכאן עוברת המשנה לעניין נוסף. כל שאמרנו עד כה עומד בעינו: מגמר המלאכה ואילך נאסרת אכילת עראי ונדרש עישור קודם האכילה. אולם כפי שנראה בהמשך המשניות, ישנם מעשים נוספים המשמשים תחליף לגמר המלאכה הרגיל, ואחד מהם הוא הבישול. אדם המבשל את מאכלו בשדה - אף שלא הביאו הביתה, לא הביאו לשוק ולא מירח את הכרי - משנתבשל המאכל, שוב אין אכילתו נחשבת אכילת עראי.
מכאן השאלה שבמשנתנו: רקיק חם היוצא מן האש שנמרח עליו שמן מיד - האם יש לחשוש שהרקיק מבשל את השמן, ונמצא השמן אסור באכילת עראי עד שיעושר כראוי? המשנה קובעת שאין בכך חשש: רקיק שכבר יצא מן התנור אינו יכול לבשל את השמן, ואין מריחת השמן עליו נחשבת בישול.
והוא הדין בתמחוי, שאינו נכנס לעולם לתנור. הדבר דומה לסיר החשמלי שבו מכינים את החמין: הוא הכלי הראשון, העומד על האש ומבשל בעצמו. ואילו קערת ההגשה שאליה מערים את התבשיל היא כלי שני, שמעולם לא עמדה על האש אלא רק קיבלה לתוכה מן המבושל. כלי שני אינו מבשל את השמן, ולפיכך שמן שלא ירד לעוקה וניתן לתוך תמחוי - מותר לצרכו, ואת המאכל שבתמחוי עמו, אכילת עראי בלא לעשרו.
לעומת זאת, שמן שניתן לתוך כלי ראשון - סיר או מחבת שעמדו על האש, ואפילו הוסרו ממנה כבר - מתבשל בתוכו, ונחשב הדבר בישול האוסר את אכילת העראי עד שיעושר, אף על פי שהשמן מעולם לא הגיע לעוקה ולא הגיע לגמר מלאכה.
"אבל לא ייתן לקדרה ולאילפס כשהן רותחין" - אין ליתן את השמן שנטל מן העקל, מבין הפצים או מעל גבי הממל, לתוך קדרה (סיר) או אילפס (מחבת), כל עוד הם רותחים - חמים כדי יד סולדת בו, כחמישים מעלות צלזיוס ואולי מעט פחות מכך. בחום זה מתבשל השמן, ושוב אין לצרכו עד שיעושר כראוי.
שיטת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן" - רבי יהודה חולק על עצם העיקרון, ולדעתו מותר ליתן את השמן לתוך כל כלי שהוא, ואפילו לתוך קדרה או אילפס שהם כלי ראשון, ובלבד שכבר הוסרו מעל האש. כלי שאינו על האש שוב אינו מבשל, ולפיכך שמן הזית הניתן לתוכו אינו מתבשל ונשאר מותר באכילה בלא עישור.
"חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר" - יוצא מן הכלל, אומר רבי יהודה, הוא כאשר יש בקדרה או באילפס שהוסרו מן האש מאכל המכיל חומץ או ציר. החומץ חומצי הוא, ומשמש זרז המאיץ את בישולם המהיר של המאכלים. לפיכך, אם יש בסיר חומץ או ציר והוא עדיין חם, אף שאינו על האש, אין ליתן לתוכו שמן זית; ואם נתן - השמן מתבשל ושוב אינו מותר קודם עישורו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני גדרים של גמר מלאכה: ביין - משיקפה, משמסירים את הצף על פני המיץ שנאסף בבור; ובשמן - משירד לעוקה. בשניהם, מה שלא הגיע אל הבור ואל העוקה - הנשאר בגת העליונה ובצינור, ובעקל, בממל ובין הפצים - נותר מותר באכילת עראי בלא עישור. עוד למדנו שהבישול משמש תחליף לגמר מלאכה: חמיטה ותמחוי, שאינם מבשלים, אינם אוסרים את השמן, ואילו קדרה ואילפס רותחים מבשלים ואוסרים; ולדעת רבי יהודה, אף כלי ראשון שהוסר מן האש אינו מבשל, למעט דבר שיש בו חומץ וציר.
במשניות הבאות נמשיך לעסוק במעשים הנוספים המשמשים תחליף לגמר המלאכה ובהשלכותיהם לעניין אכילת עראי.