משנתנו היא פרק ה' משנה ז', ואנו מתקרבים לסיומו של הפרק. משנה זו קצרה במילותיה ואינה מסובכת, אך כדי לעמוד על עניינה יש להקדים ולתאר תחילה את התמונה כולה.
המקרה שלפנינו:
אדם קוצר את תבואתו, ובאמצע הקציר מונחת לפניו ערימה קטנה שהגיעה לגמר מלאכה. ערימה זו נקראת 'ערמה', ובדרך כלל משמעות הכינוי היא ערימה שעדיין לא הגיעה לגמר מלאכתה. אולם אם אין בכוונתו למרח את הכרי ולהחליקו, או שהיתה זו ערמה מוחלקת - כפי שלמדנו בפרק א' משנה ו' - הרי היא מתחייבת במעשר כבר באותו שלב.
נניח, אם כן, לצורך הדיון, שערימה זו כבר חייבת במעשרות: הוא החליקה, או שלא עמד להחליקה כלל אלא למכרה כמות שהיא, ובכל אופן הגיעה לגמר מלאכה. אלא שבחוץ נותר לו שדה גדול של תבואה שטרם נקצרה, ובפועל כמות התבואה המפוזרת בשדה מרובה על כמות התבואה שהגיעה לגמר מלאכה ועומדת לעישור.
לילה אחד רואה בעל השדה נמלים בסמוך לערימת התבואה החייבת בהפרשת מעשרות, ולמחרת בבוקר הוא מוצא כמות תבואה - ואולי אף כמות גדולה - בתוך חורי הנמלים הסמוכים לערימה. השאלה היא מה מעמדה של תבואה זו: האם באה מן הערימה הסמוכה, ואז היא חייבת במעשר, או שמא באה מן הכמות הגדולה שבשדות, ואז היא פטורה מחובת המעשר.
מדוע תבואה שאבדה פטורה מן המעשר:
כבר למדנו שזמן חלות חיוב המעשר הוא בגמר מלאכה, בשעת מירוח הכרי וסיום עיבוד התבואה. לפיכך, אם קודם לנקודה זו אבד חלק מן התבואה לנמלים, מניח הבעלים שלא ישיב אותה לעולם ומתייאש ממנה. אף אם אין הוא יודע בבירור שאבדה, די בכך שהוא מוותר על התקווה לקבלה בחזרה משנעלמה ממנו. משהתייאש - נעשית התבואה הפקר, ומשעה שהופקעה מבעלותו היא פטורה מחיוב המעשר גם כשתימצא לאחר מכן.
לעומת זאת, המפקיר דבר לאחר שכבר הגיע לכלל חיוב במעשר - כגון שלאחר שהוחלקה הערימה אמר במפורש: "הריני מפקיר ערימה זו", ונטש את המקום - אין ההפקר מועיל. הערימה, מכיוון שהגיעה לגמר מלאכה ונסתיים עיבודה, חייבת בעישור אף שהופקרה לאחר אותה נקודה.
מכאן השאלה בתבואה הנמצאת בחורי הנמלים:
אם באה מן הערימה לאחר שהתחייבה במעשר - אף שנעשתה הפקר, עדיין חלים עליה דיני מעשר.
אם באה משאר השדה - הרי אבדה קודם חלות חובת המעשר, ולפיכך היא הפקר ופטורה מדיני מעשר.
רוב מול קרוב:
הכלל הרגיל בדבר שאין ידוע מהיכן הגיע הוא שהולכים אחר הרוב, ואומרים שהדבר בא ממקור הרוב. לפי עיקרון זה, רוב התבואה המצויה בשדה זה היא תבואה שלא נגמרה מלאכתה, ואם כן היתה התבואה שבחורים אמורה להיות פטורה.
אלא שיש עיקרון נוסף שניתן להשתמש בו: לא רוב אלא קרוב. שתי המילים דומות בצלילן בעברית, אך אין ביניהן קשר אטימולוגי כלל; 'קרוב' עניינו סמיכות מקום. לפי דרך זו נאמר שהתבואה הגיעה מן המקור הקרוב ביותר, ובמקרה שלפנינו חורי הנמלים סמוכים מאוד לערימת התבואה.
נמצא ששני העקרונות סותרים זה את זה: לפי הרוב, רוב התבואה טרם נקצרה ולא נתחייבה במעשר, ומשנעשתה הפקר היא פטורה; ואילו לפי הקרוב, המקור הסמוך הוא הערימה שכבר נתחייבה במעשר, ולפיכך אף שנעשתה הפקר - המוציא את התבואה מחור הנמלים חייב לעשרה.
הכלל הרגיל הוא שבהתנגשות בין רוב לקרוב הולכים אחר הרוב, ואין הקרוב נחשב לגובר. לדוגמה, בשאלה אחרת לגמרי: בעיר שלושה קצבים, שניים כשרים ואחד טרף, ונמצאה חתיכת בשר מונחת בקרבת האטליז הטרף. הרוב כשר והקרוב טרף, והכלל הוא שהולכים אחר הרוב ומניחים שהבשר אבד מן המלאי הכשר שהוא הרוב, ולפיכך מותר. אין אנו חוששים לכך שהקצב הקרוב ביותר למקום שבו נמצא הבשר הוא דווקא הקצב שאינו כשר.
לכאורה, הוא הדין כאן: רוב התבואה שבשדה אינה מעובדת, ולפיכך היתה צריכה להיות פטורה מחובת המעשר. אולם המשנה מלמדת שכאן גובר עיקרון הקרוב על עיקרון הרוב, וניתן להניח בבטחה שהתבואה שבחורי הנמלים - ואפילו כמות גדולה - הגיעה מן הערימה הסמוכה. הטעם לכך הוא שאין הנמלים מרחיקות מחוריהן להביא תבואה ממקום רחוק, בעוד הן יכולות להשיגה בנקל בערימה הסמוכה.
נמצא שאין זו כלל שאלה של ספק, אלא ודאות: בוודאי, או כמעט בוודאי, כל התבואה שבחורי הנמלים הגיעה מן המאגר המקומי והקרוב ביותר, הוא התבואה שבערימה. ומשאין כאן ספק כלל, אין עיקרון הרוב דוחה את הקרוב, שהרי אין זה סביר שהנמלים הרחיקו נדוד כדי להביא תבואה כשהיא מצויה בקרבת מקום.
הדבר אמור אף בכמות גדולה מאוד של תבואה שנמצאה בחורים, שכן נאמר שהנמלים עמלו כל הלילה: בערב נראו הנמלים, ובבוקר נמצאו החורים מלאים תבואה. ראוי לציין שאין בעניין הלילה והיום שום סוד; פשוט דרכן של נמלים לצאת בשעות הערב, מפני שאז פוחת החום, והן עושות מלאכתן במשך הלילה, ואילו בחום היום ובשמש הן נמנעות מן השמש כליל שלא יתייבשו.
לשון המשנה:
לאחר כל ההקדמה, לשון המשנה קצרה: "חורי הנמלים שלנו בצד הערמה החייבת, הרי אלו חייבין, שידוע שמדבר הגמור גוררין כל הלילה".
"חורי הנמלים שלנו" - אין הכוונה ללשון בעלות, אלא ללשון לינה: ששהו שם במשך הלילה ללא השגחה. כמים שלנו הנצרכים לאפיית מצות, וכאיסור הלינה בבשר קרבן.
"בצד הערמה החייבת" - שחורי הנמלים ממוקמים בסמוך לערמת תבואה שכבר נתחייבה בהפרשת מעשר.
"הרי אלו חייבין" - התבואה הנמצאת בחורים חייבת בהפרשת מעשר, כמבואר לעיל.
"שידוע שמדבר הגמור גוררין כל הלילה" - ידוע לנו, כמעט בוודאות, שמן הדבר שנגמרה מלאכתו, הוא הערימה הסמוכה, גוררות הנמלים את תבואתן כל הלילה. אין הן מרחיקות אל השדה, ולפיכך ניתן להניח בבטחה שתבואה זו שבחורים הגיעה מן הערימה המקומית. והבא לאכלה - חייב להפריש ממנה מעשר תחילה, אף שנעשתה הפקר משעה שנטלוה הנמלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתבואה הנמצאת בחורי נמלים שלנו בסמוך לערמה החייבת - חייבת במעשר. אף שהכלל הרגיל הוא שבהתנגשות בין רוב לקרוב הולכים אחר הרוב, כאן הולכים אחר הקרוב, מפני שאין זו שאלה של ספק אלא ודאות: אין הנמלים מרחיקות אל השדה בעוד התבואה מצויה בקרבת מקום. וממילא אין ההפקר שנעשה לאחר גמר מלאכה פוטר מן המעשר.
ובדרך אגב, יש בכך כדי לפתוח צוהר אל אורח החיים בימים ההם: בהזדמנויות מסוימות היו אוכלים חיטה הנלקחת ישירות מתוך חורי הנמלים.