אנו עומדים בפרק ג', משנה ו'. במשנה הקודמת למדנו כי חצר המשתמרת - חצר המעניקה ביטחון או פרטיות - עשויה לחייב בהפרשת מעשרות כאילו הייתה בית ממש. משנתנו דנה במבנים נוספים שבתוך החצר וסביבותיה, וכיצד יש להתייחס אליהם.
דין הגגות:
המשנה פותחת בדין הגגות. בתוך החצר עומד הבית, ואדם עשוי לעבור דרך החצר כדי להעלות את פירותיו אל הגג. האם גג הבית מחייב אף הוא בהפרשת מעשרות? על כך אומרת המשנה: "הגגות פטורין" - אין הגג נוהג כבית. "אף על פי שהם של חצר החייבת" - אף אם השטח שסביבו הוא חצר מן הסוג המחייב הפרשת מעשרות, השוהה על הגג אינו נמצא בחצר, שכן הגג הוא רשות נפרדת בפני עצמה.
דברים אלו אמורים כאשר שטח הגג הוא ארבע על ארבע אמות, ולפיכך יש לו מעמד של רשות בפני עצמו. במקרה זה הגג הוא גג בלבד: אינו חצר ואינו בית, ולכן אין חובת המעשר חלה עליו. אולם אם היה הגג פחות מארבע על ארבע אמות, אין לו מעמד של רשות בפני עצמו, וקרוב לוודאי שהוא טפל לבית לפי הרמ"א, או טפל לחצר לפי הברטנורא - ואז יחולו עליו ההלכות בהתאם למעמדה של החצר.
מבנים נוספים שבחצר ובסביבתה:
בית שער: הבית שליד השער - תא קטן שהוצב בכניסה לחצר, ובו היה יושב השומר כמעין ביתו. לפי הברטנורא זוהי הכניסה של החצר, ולא הבית.
אכסדרה: מבנה מקורה בעל עמודים. שלושה קירות סוגרים אותו, ובמקום הקיר הרביעי ניצבת שדרת עמודים. השטח שמאחורי העמודים מוגן ומופרש, והוא מקום בפני עצמו המספק מחסה מן הגשם, אך אינו סגור בקירות מארבעת צדדיו. אכסדרה כזו הייתה בבית המקדש, וצורת בנייה זו הייתה נפוצה בארכיטקטורה הרומית.
מרפסת: שילוב של מרפסת ושביל צר - מעבר חיצוני הצמוד לקיר המבנה, המקנה גישה אל הדלתות שבקומה העליונה של הנכס.
בכל המקרים הללו קובע תנא קמא: "הרי אלו כחצר" - בית השער, האכסדרה והמרפסת נחשבים כהמשכה של החצר וכחלק ממנה. כלומר, אם זו חצר מן הסוג המחייב במעשר, משום שהיא מספקת את הביטחון או הפרטיות הנדרשים, כך גם בית השער, האכסדרה והמרפסת מחייבים; ואם אין זו חצר מן הסוג המחייב, אף הם אינם מחייבים. וכלשון המשנה: "אם חייב, חייב, ואם פטור, פטור".