מסכת מעשרות, פרק שני, משנה ו'. משנה זו היא המשך ישיר לקודמתה. במשנה הקודמת למדנו שאדם הנותן מעות לחברו כדי לקנות תאנים, ואומר לו "תן לי חמש תאנים" - המוכר הוא הבורר את התאנים ונותנן לקונה, והקונה מקבלן אחת אחת ואוכלן בלא לעשר, לפחות לדעת רבי יהודה, וכן ההלכה.
"האומר לחברו: הילך איסר זה ועשר תאנים שאבור לי - בורר ואוכל":
הקונה פונה אל בעל עצי התאנים ואומר לו: הרי לך איסר, ואני אברור לעצמי עשר תאנים מן העץ. היסוד כאן זהה לזה שבמשנה הקודמת - אין ברור אילו תאנים מסוימות נקנות. תחילה הוא נותן את המעות, ולאחר מכן הוא קוטף בעצמו, וכשהוא קוטף הן נעשות שלו. לפיכך "בורר ואוכל" - בורר ואוכל אחת אחת, ואינו חייב להפריש מעשרות.
מדוע כאן אף רבי מאיר אינו חולק?
במשנה הקודמת, שבה המוכר הוא הבורר, סבר רבי יהודה שבבחירת המוכר ניכר שהתאנה הגיעה לסוף דרכה, וזהו כעין גמר מלאכה. אך במשנתנו, שהקונה הוא הקוטף את התאנה מן העץ, מי יאמר שמצד המוכר זהו גמר מלאכה? שמא היו למוכר תוכניות אחרות בפירות אלו, לייבשם או לאחסנם. משום כך אף רבי מאיר מודה שקטיפת התאנים בידי הקונה ואכילתן אינה מהווה גמר מלאכה, ולכן אחת בכל פעם מותרת.
ומובן, שאם ייקח יותר מאחת בכל פעם ויהיו שתיים בידו - כבמשנה הקודמת - נוצר צירוף, אוסף של תאנים מכורות, וכעת הן טעונות עישור.
המשנה ממחישה יסוד זה בארבעה מקרים, שהחידוש שבהם הולך וגדל:
"עשר תאנים שאבור לי - בורר ואוכל" - קוטף תאנה אחת בכל פעם ואוכלה.
"אשכול שאבור לי - מגרגר ואוכל" - העומד ליד הגפן ומבקש לברור לעצמו אשכול ענבים, רשאי לאכול בלא הפרשת מעשר ובלבד שיהא "מגרגר", כלומר קוטף גרגיר אחד בכל פעם (גרגיר הוא פרי קטן, והמשנה עשתה מן השם פועל). קוטף ענב, אוכלו, וחוזר וקוטף ענב נוסף - ולעולם אין בידו צירוף של ענבים קטופים, ולכן החיוב מדרבנן לעשר אינו נכנס לתוקף.
"רימון שאבור לי - פורט ואוכל" - כאן חידוש גדול יותר. פרי הרימון דומה לאשכול ענבים: בתוך הקליפה מצויים גרגירים, וכל גרגיר הוא פרי בפני עצמו, כשם שכל ענב הוא פרי בפני עצמו מן האשכול. לפיכך הרוצה לאכול מן הרימון בלא לעשר, נותן את המעות, בורר לעצמו רימון, ופורט ממנו - בעודו מחובר לעץ - גרגיר אחד בכל פעם ואוכלו. אך אם ייטול שני גרגירים כאחד, הרי זה צירוף והם טעונים עישור.
"אבטיח שאבור לי - סופת ואוכל" - זהו החידוש הגדול מכולם. באבטיח, היחידה הבודדת אינה האבטיח כולו, שהרי אין אדם אוכל אבטיח שלם בישיבה אחת, אלא היחידה היא פרוסה קטנה בשיעור מנה אחת. לפיכך אין הקונה רשאי לברור את האבטיח כולו, שכן הדבר כמוהו כצירוף של יחידות אבטיח, אלא נוטל פרוסה אחר פרוסה בעוד שאר האבטיח מחובר לגבעול ולקרקע, ואז הוא פטור מן המעשר. אך אם ייטול כמה מנות כאחת, ואפילו חצי אבטיח, הרי זה צירוף, וכעת הכול טעון עישור מדרבנן, וכן ההלכה.
הקונה פרי במחובר:
עד כאן דובר בהסכם שבו הקונה משלם, קוטף, ובקטיפתו נעשים הפירות שלו אחד אחד. אך אם אמר במפורש: הריני עושה קניין על פירות מסוימים אלו שעל עצך, והרי המעות עבורם - נמצא שקנה פרי המחובר לעץ. וכפי שהוקדם: הקונה עץ שלם נעשה כחקלאי החדש, ואינו חייב לעשר עד גמר מלאכה. הוא הדין בקונה חצי עץ או חלק ממנו, והוא הדין בקונה פירות מסוימים בעודם מחוברים - הרי הוא כחקלאי החדש, ואכילת עראי מותרת לו לגמרי.
וזהו שאומרת המשנה: "אבל אם אמר לו בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו - אוכל כדרכו ופטור, מפני שקנה במחובר לקרקע". משביקש אותן עשרים תאנים מסוימות, או אותם שני אשכולות, שני רימונים או שני אבטיחים מסוימים - קנה אותם בעודם על העץ, ולפיכך פטור. אוכל כדרכו וכרצונו, בלא גמר מלאכה ובלא הכנסה לבית, שהרי בשעת הקנייה הייתה התוצרת מחוברת לעץ ופטורה לגמרי ממעשרות, והוא כחקלאי החדש האוכל עד גמר המלאכה הסופי.
לסיכום: משנתנו עוסקת בקונה שמשלם תחילה ובורר לעצמו את הפירות מן העץ. מאחר שאין הפירות מסוימים, ואין בקטיפת הקונה גמר מלאכה מצד המוכר, רשאי הוא לאכול בלא לעשר - ובלבד שלא ייווצר בידו צירוף: תאנה אחת, גרגיר ענבים אחד, גרגיר רימון אחד או פרוסת אבטיח אחת בכל פעם. אך אם עשה קניין על פירות מסוימים בעודם מחוברים לקרקע, נעשה כחקלאי החדש ואוכל כדרכו ופטור לגמרי.