מסכת מעשרות, פרק ד', משנה ו'. במשנה הקודמת ביססנו את העיקרון היסודי: עיקר הפרי - התוצר המכוון והעיקרי של הצמח - הוא החייב בדרישות המעשרות. לדוגמה, השותל צמח כוסבר ומגדלו, זרעי הכוסבר הם התוצר העיקרי המבוקש בנסיבות רגילות, ורק הם חייבים במעשרות, ואילו העלים (הנקראים כוסברה) פטורים - אלא אם כן נשתל הצמח בכוונה גם לשם העלים, שאז אף הם חייבים במעשר. ונקודה חשובה: גם אם נשתל הצמח לשם העלים, אין בכך כדי לפטור את הזרעים מחיובי המעשר, שכן הסיבה הרגילה שבגללה מגדלים צמחי כוסבר היא הזרעים. הזרעים הם אפוא התוצר הסטנדרטי והאובייקטיבי של הצמח - סטנדרטי ואובייקטיבי ביחס לאותו זמן ולאותו מקום. בימינו הדבר עשוי להיות שונה, לפי המקובל באותה חברה ובאותו מקום ביחס למטרות שלשמן מגדלים כל צמח וצמח.
במשנתנו ממשיך אותו רעיון עצמו, ביחס לסוגי צמחים אחרים.
תמרות של תלתן, חרדל ופול הלבן:
המשנה פותחת: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: תמרות של תלתן, ושל חרדל, ושל פול הלבן". התמרות הן חלק מן הצמח, ומדובר בשלושה מינים:
תלתן - הוא ה-fenugreek, הידוע בפי יהודי תימן כ'חילבה', זרע המשמש לתיבול מאכלים.
חרדל - זרע החרדל הוא התוצר הרגיל והמכוון שלו.
פול הלבן - מין של שעועית לבנה. יש שתרגמו זאת כ-hyacinth bean, אך זיהויו המדויק אינו ברור.
בכל שלושת הצמחים הללו הזרע או השעועית הם התוצר העיקרי, ואף על פי כן התמרות חייבות אף הן במעשרות. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, רגילים לאכול גם את תמרות הצמחים הללו, ולפיכך האוכלן בדרך של אכילת קבע חייב לעשרן תחילה.
מהן התמרות?
הברטנורא מביא שני פירושים:
לולבים - כדוגמת הזלזלים שבגפן, הנצרים הרעננים הקטנים הצומחים ממנה. לפי פירוש זה מדובר בנצרים הרעננים הצומחים מצמח החילבה, החרדל ופול הלבן.
ראשית התרמיל - המקום שבתוכו עתיד לגדול הזרע או הפול. לדוגמה, בצמח האפונה, כשתרמיל האפונה מתחיל לצמוח, לפני שנוצרו בתוכו אפונים כלשהם, יש דבר קטן הצומח - התרמיל בראשיתו - וזוהי התמרה. הוא ראוי לאכילה עוד לפני שגדלו בתוכו האפונים. כך גם בפול הלבן, בחילבה וכיוצא בהם: תרמיל קטן הצומח בתחילה, לפני היווצרות הזרעים שבתוכו.
אלו הן התמרות, והן חייבות בדרישות המעשר לדעת רבן שמעון בן גמליאל.
שיח הצלף ותוצריו:
המשנה ממשיכה: "רבי אליעזר אומר: הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין". הצלף הוא שיח הקפרים, ורבים מכירים אותו - אלו הצמחים הירוקים הצומחים מתוך אבני הכותל המערבי. שיחי הצלף מייצרים שני סוגים נפרדים של מאכלים הראויים לאכילה: הכפריסין והאביונות. כיום, בעולם המערבי אין אוכלים את פרי הצלף, אך הקפרים נאכלים בהחלט.
הקפר הוא הניצן שלפני צמיחת הפרח על שיח הצלף - ניצן פרח קטן, ירוק וסגור, ורגילים לאוכלו על סלמון מעושן וכיוצא בזה. כדרך כל הצמחים, הצמח מגדל ניצן ההופך לפרח, הפרח מופרה, עליו נושרים, ומתוך לב הפרח, מן השחלות, יוצא גוף פרי. בגוף הפרי ישנם זרעים המתפזרים בדרך זו או אחרת, וממנו צומח צמח חדש, פרחים חדשים, גוף פרי חדש וכן הלאה.
הצלף, אם כן, הוא הנקטף משיח הצלף עוד בטרם הפך לפרח, והוא מאכל נפוץ מאוד. ואילו אם מניחים לו לגדול, הוא הופך לפרח, ומתוך הפרח צומח דבר קטן הנראה כמעט כמלפפון זעיר, בערך בגודל של תמר. הדבר עלול לבלבל, שכן המילה 'תמר' עשויה להתפרש כפרי התמר, אך אין הכוונה לכך כלל - וכך גם בתחילת המשנה, ב"תמרות" של תלתן, חרדל ופול הלבן, אין הכוונה לפרי התמר. גוף הפרי הקטן והירוק היוצא משיח הצלף נקרא אביונה, והיא אכילה ומלאה זרעים; יש אוכלים אותה כבושה, ויש החותכים ומטגנים אותה. נמצא שעל צמחי הצלף גדלים שני פירות נפרדים: הצלף עצמו והאביונות.
לדעת רבי אליעזר ישנם שלושה מרכיבים בשיח הצלף, וכולם חלקי מזון רגילים ואכילים, וכולם חייבים במעשר במידה שווה:
תמרות - לדעת הברטנורא בפירושו הראשון, הלולבים שבו, השריגים הקטנים הצומחים, כלומר סוג של שריג אכיל - הגבעול שעליו צומח הצלף. בפירושו האחר: הפרח, והכוונה לצלפים עצמם.
אביונות - מעין גרגירים, והם ככל הנראה המזון העיקרי, כלומר גרגיר הצלף, בערך בגודל של תמר והנראה מעט כמלפפון.
קפריסין - הברטנורא מבין, על פי הסוגיה בש"ס, שמדובר בקליפה, השומר של הפרי, הקליפה המקיפה את הפרי ומגינה עליו. זיהויו המדויק אינו ברור לגמרי.
ורבי עקיבא חולק: "אין מתעשר אלא אביונות, מפני שהם פרי" - רק האביונות, כלומר פירות הצלף, חייבות בחיובי מעשר. הצלפים עצמם והקליפות שסביב פירות הצלף אינם נחשבים בדרך כלל למאכל, ולפיכך אינם חייבים במעשר - אלא אם כן מגדלים את הצמח בכוונה מיוחדת לשם הצלפים, שאז, כפי שראינו במשנה הקודמת, אף אותם חלקים של הצמח חייבים בחיובי מעשר. והלכה כרבי עקיבא.
לסיכום: במשנה זו המשכנו את עיקרון עיקר הפרי אל חלקיו המשניים של הצמח. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, התמרות של התלתן, החרדל ופול הלבן חייבות במעשר, אף שהזרע הוא התוצר העיקרי, לפי שרגילים לאוכלן. בשיח הצלף נחלקו: רבי אליעזר מחייב במעשר את שלושת התוצרים - תמרות, אביונות וקפריסין; ורבי עקיבא מחייב את האביונות בלבד, מפני שהן הפרי, וכן נפסקה ההלכה.
ובזאת אנו מסיימים את הפרק הרביעי.