משנה ו בפרק ה במסכת מעשר שני עוסקת בהלכות תמד. נעמוד תחילה על מהותו של משקה זה, ולאחר מכן נברר את דיניו לעניין ברכה והפרשת תרומות ומעשרות.
מהו תמד:
תמד הוא סוג נחות של יין, הנוצר משריית מים יחד עם פסולת הענבים הסחוטים או עם השמרים - המשקע שבתחתית חבית היין. שריית המים במשקע, וצירוף הנוזל שנותר בו, יוצרים כעין מיץ ענבים חדש, שניתן להניחו לתסוס ולעשות ממנו יין.
לכאורה נשמע הדבר נחות עד שכמעט אינו נחשב יין כלל, אך יש לזכור שבזמן חז"ל מהלו את היין הרגיל במים באופן ניכר מלכתחילה: יין רגיל היה מיץ ענבים שעבר תסיסה בתוספת כמות משמעותית של מים לדילולו. התמד אמנם אינו טוב כמיץ ענבים טהור, אך יכולה לחול עליו הלכת יין.
המקרה שבמשנה והיחס הקובע:
המשנה שלפנינו עוסקת, מטעמים טכניים שאין כאן מקומם, בתמד שנוצר משריית מים בעלים - הם השמרים שבתחתית החבית - ולא בענבים סחוטים. ההלכה הבסיסית תלויה ביחס שבין הנוזל שיצא מן השמרים לבין המים:
חלק אחד של נוזל מן העלים כנגד שלושה חלקי מים: דינו כיין, ברכתו בורא פרי הגפן, וההלכות הרגילות של הפרשת תרומות ומעשרות חלות עליו.
פחות מיחס זה: אין זה אלא מים בטעם, ברכתו שהכל, וכמים אינו כפוף לחיוב הפרשת תרומות ומעשרות.
אלא שיש לברר כיצד ניתן לדעת בפועל כמה נוזל ענבים יצא מן העלים. דרך המעשה הייתה כך: נוטלים את חבית היין ובה השאריות שבתחתית, שופכים לתוכה מים, ומסננים שוב דרך מסננת. כך מתקבלים מים שיש בהם טעם יין, ובתקווה אף מעמד של יין.
לשון המשנה:
"המתמד ונתן מים במידה ומצא כדי מידה - פטור" - אדם המייצר תמד ונותן כמות מדודה של מים, נניח שלוש כוסות, ולאחר הסינון מוצא את אותה כמות עצמה, שלוש כוסות של נוזל אדום - פטור. טעמו של תנא קמא: אין כל סיבה להניח שהתערובת החדשה מכילה חלק אחד מארבעה של מיץ ענבים, שהרי לא נוסף נוזל. לשיטתו, כדי לברך בורא פרי הגפן וכדי שיתחייב בתרומות ומעשרות, יש לתת שלוש כוסות מים ולהוציא ארבע כוסות נוזל - סימן שכוס אחת מארבע באה מנוזל הענבים.
אף על פי שהמשנה נוקטת "כדי מידה", אין זה מדויק לגמרי. גם אם הכניס שלוש ומצא שלוש נקודה תשע, סובר תנא קמא שהתוספת זניחה ואינה מספקת; נדרשת כוס שלמה נוספת על כל שלוש כוסות שהכניס.
ומדוע נקטה המשנה "כדי מידה", ולא פחות משליש שלם נוסף? כדי להראות את חוזק שיטתו של רבי יהודה, המחמיר ומחייב אפילו הכניס שלוש והוציא שלוש. סברתו: מי יאמר שלא נתקבל כאן רבע מלא של התערובת שמקורו בשמרי הענבים? הרי בוודאי אבדה מעט מכמות המים, ובוודאי נוסף מעט מיץ ענבים. לפיכך אין להניח שהיחס אינו יחס אחד לשלושה הנדרש, ואם זה נראה כתמד ומריח כתמד - תמד הוא, אף שלא נוסף נוזל לתערובת המתקבלת.
"מצא יותר על כדי מידה - מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון":
כלומר, מצא יותר ממה שהכניס. לדעת תנא קמא הכוונה שהכניס שלוש וקיבל ארבע, או הכניס שש וקיבל שמונה וכיוצא בזה, שאז ודאי חייב במעשרות אף לשיטתו. במקרה כזה ניתן אף לעשר על תערובת התמד הזו מתוך מיץ ענבים או יין אחר. מובן מאליו שניתן לעשר מן הנוזל עצמו, כלומר להפריש את הכמות הנדרשת מארבע הכוסות שבידו; החידוש הוא שדינו כיין גמור, ולפיכך ניתן אף להתייחס ליין אחר שנלקח עבור תמד זה כתרומת מעשר.
"לפי חשבון" - כיצד:
תנא קמא סובר שמרכיב המים אינו חייב בתרומות ומעשרות. נמחיש: הכניס שלושה ליטר מים לתוך השמרים, סינן, והוציא ארבעה ליטר נוזל. אומר תנא קמא: ליטר אחד הוא מיץ ענבים ושלושה ליטר הם מים - זו הכמות הנדרשת לחיוב תרומות ומעשרות, ולפיכך ניתן לעשרו.
וכמה יש לעשר ממנו? רק את מרכיב מיץ הענבים שבו. אף שיש בחבית ארבעה ליטר תמד, רק ליטר אחד מהם חייב במעשר. לפיכך יש להפריש מאה מיליליטר מתוך כל ארבעת הליטרים. בדרך כלל מפרישים עשרה אחוזים מן היין, וארבעה ליטר יין היו מחייבים ארבע מאות מיליליטר; אך כאן, מאחר ששלושה מתוך ארבעת הליטרים פטורים מחובת המעשר, אין לעשר אלא את הליטר האחד שבא ממיץ הענבים. זוהי משמעות "לפי חשבון": הכול הולך אחר החישוב של כמות מיץ הענבים הממשי שבו, בין שנוטלים את המעשר ממקור אחר עבור תמד זה ובין שנוטלים אותו ממנו עצמו.
לסיכום: להלכה נפסק כתנא קמא: יש לקבל ליטר נוסף על כל שלושה ליטר מים שהוכנסו, כדי שהתמד יתחייב בהפרשת המעשרות השונים.