מסכת מעשרות, פרק ב', משנה כ"ה. המשנה ממשיכה לדון באירועים התופסים את מקומו של גמר המלאכה הרגיל: מרגע שהתרחשו, חל חיוב מלא לעשר, אף שגמר המלאכה הרגיל טרם נעשה. עד כה עמדנו על השבת ועל הפרשת תרומה גדולה, וכעת נדון במכירה.
מכירה כגמר מלאכה:
כאשר אדם מוכר את פירותיו והם עוברים לרשות אחר, חלים באותה שעה חיובי המעשר, שכן המכירה באה במקום העיבוד: אין הבעלים מתכוון לעבד את הפירות, אלא מוסרם למכירה.
ראוי לשים לב: אם הקונה רוכש את הפירות בעודם מחוברים לקרקע - למשל אדם הקונה עץ תאנה - הרי הוא נכנס בנעליו של המוכר ונעשה החקלאי החדש, ולא תחול עליו חובת עישור עד שיעשה בתאנים גמר מלאכה. חידושה של משנתנו הוא במקרה שבו נמכרות תאנים אחדות בלבד מן העץ, ואז משתנה כל התמונה, והשאלה היא אימתי מתרחשת המכירה, כלומר קניין אותן תאנים והעברת הבעלות. יש להבין שנתינת כסף בלבד, בלא זיהוי אילו תאנים נקנות, אינה פועלת את מכירתן.
לשון המשנה:
המשנה אומרת: "האומר לחברו הילך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים" - הקונה נותן למוכר איסר, מטבע, ומבקש ממנו שיבחר ויקטוף מן העץ חמש תאנים ויתן לו אותן לאכילה. נתינת האיסר כשלעצמה לא ייחדה תאנים מסוימות, וממילא עדיין לא נמכרו תאנים כלל. אימתי נעשות התאנים שלו? כאשר המוכר קוטפן מן העץ ונותנן לידו. באותו רגע מתברר שזו התאנה שקיבל תמורת כספו, והיא נעשית שלו.
מחלוקת התנאים:
תנא קמא (הוא רבי מאיר): "לא יאכל עד שיעשר" - משקיבל הקונה לידו את התאנה הראשונה, הרי היא תאנה מכורה, והמכירה תופסת את מקומו של גמר המלאכה הרגיל; מעתה חייב הקונה לעשרה קודם אכילה.
רבי יהודה, שההלכה כמותו: מהו גמר המלאכה האמיתי של חמש התאנים הנקנות? יש לראותן כמעין קציר קטן, שכל עניינו קטיפת חמש תאנים. כל עוד לא נאספו כולן, אין כאן גמר מלאכה אף לא לאותו קציר קטן. לפיכך המקבל תאנה אחת רשאי לאוכלה בתורת אכילת עראי, בלא הפרשת מעשרות כלל. משנקטפה התאנה החמישית וניתנה לו, הושלם הקציר וזהו גמר מלאכה מן התורה, ומעתה חייב לעשר את הכל.
דין הצירוף:
מלבד אותו גמר קטיף זעיר מן התורה, ראו חכמים שמשעה שאדם מתחיל לצבור בידו סחורה מכורה - תאנים או תוצרת אחרת שיש בה חיוב תרומה - נראים הדברים כאילו ראויים הם להתעשר. אין אדם מן החוץ יכול להיות רגיש לפרטים הטכניים: שיש כאן קטיף זעיר, ושמספר התאנים העומדות להיקנות אינו ידוע וכיוצא בזה. לפיכך תיקנו חכמים דין חדש - הוא דין הצירוף.
צירוף פירושו חיבור: צורף הכסף מחבר ומלחים שני חלקים זה לזה, וכן מצינו צירוף שיטות - חיבור שתי שיטות יחד, וצירוף אותיות. הצירוף שבענייננו הוא אגירה של יותר מיחידה אחת של מזון שחלים עליו חיובי מעשרות. מדרבנן, משעה שאדם אוסף יותר מיחידה אחת של מזון נמכר החייב במעשרות, עליו לעשרו קודם שיאכל, ואפילו אכילת עראי.
לפיכך רבי יהודה, ההולך בשיטת חכמים ובהלכה שנפסקה במשנה הקודמת, אומר שרשאי אדם לאכול את התאנים אחת אחת: כל עוד לא נעשה גמר מלאכה, המקבל תאנה אחת מן הקטיף הקטן פטור מלעשרה. אך אם צירף לידו שתי תאנים או יותר, חייב לעשרן קודם אכילה, לכל הפחות מדרבנן.
מעשה בגינת הוורדים שבירושלים:
ראייתו של רבי יהודה היא ממעשה שהיה. הגמרא בבבא קמא (פ"ב) מונה עשר תקנות שתיקן עזרא, והמפורסמת שבהן היא שבעל קרי טובל במקווה קודם שיאמר דבר שבקדושה, כפי שראינו במסכת ברכות. תקנה נוספת הייתה שלא יהיו גינות בירושלים. הדבר נראה תמוה, שהרי הגינה נתפסת בעינינו כדבר המוסיף יופי; אלא שבימיהם הייתה הגינה עניין מעשי לחלוטין, מקום לגידול ירקות כגון לפת.
טעם התקנה, כלשון הגמרא שם, הוא "מפני הסירחא" - מפני הצחנה: או משום שהניכוש מותיר חומר אורגני מתפרק המעלה ריח רע, או משום הצורך להביא דשן שריחו נודף. לטובת ייפויה של ירושלים נאסרו אפוא הגינות. גינה אחת בלבד הותירו, היא הגינה שבה עוסקת משנתנו, משום שגידלו בה תבלין מסוים, כיפות הירדן, הנצרך לקטורת שבבית המקדש.
באותה גינה, מלבד גידולי הבשמים, היו גם עצי תאנה. הגינה הייתה כנראה בבעלות פרטית, ואנשים היו באים ורוכשים מבעל הגינה תאנים ומקבלים אותן אחת אחת.
וכך אומר רבי יהודה: "מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים, והיו תאנים נמכרות משלוש וארבע באיסר, ולא הופרש מהן תרומה ומעשר מעולם" - התאנים נמכרו שם שלוש או ארבע באיסר, שהוא מטבע קטן, ומעולם לא הפרישו מהן הקונים תרומה ומעשר. הטעם, לשיטתו, הוא שהיו מקבלים תאנה אחת ואוכלים אותה, ואחריה שנייה ושלישית, ולא היה להם צירוף מעולם, שכן לא צירפו שתי תאנים בידם בעת ובעונה אחת.
להלכה: נפסקה הלכה כרבי יהודה, שכל עוד לא נעשה צירוף אין הקונה מאכלים ופירות חייב לעשרם, ואילו משנצטרפו בידו יותר מאחד - חלים עליהם דיני מעשר ותרומה.