מעשרות, פרק ה', משנה ה'. משנתנו עוסקת בתוצרת הגדלה בארץ סוריא - סוריה של ימינו, השוכנת מבחינה גאוגרפית מצפון לארץ ישראל.
מעמדה של סוריא:
בתקופת בית ראשון נכבשה סוריא בידי חיילותיו של דוד המלך, אך הכיבוש לא נעשה לאחר שנכבשה ארץ ישראל כולה, אלא בידי חייליו הפרטיים, כביכול. משום כך אין לה מעמדה של ארץ ישראל: מבחינה מדינית היא חלק מישראל, אך אין בה קדושת ארץ ישראל, והמצוות התלויות בארץ - ובכללן תרומות ומעשרות - אינן חלות מדאורייתא על תוצרת הגדלה בה.
דוגמה מקבילה בימינו: העיר אילת מצויה בתחומי הישות המדינית הקרויה ישראל ותחת שליטה יהודית, אך מדאורייתא אין אדמתה חלק מארץ ישראל, ואין המצוות התלויות בארץ חלות בה. הגדל שם אינו טעון עישור מדאורייתא.
הכלל בענייננו: תוצרת מסוריא פטורה מן המעשרות מדאורייתא, אך תוצרת יהודית מסוריא חייבת בעישור מדרבנן. משנתנו דנה במקרה שאין מדובר בהכרח בתוצרת יהודית, אלא בתוצרת של גוי.
שתי אפשרויות בתוצרת של גוי:
הגוי הוא הבעלים של הקרקע וממילא של התוצרת שעליה, והוא מוכר תוצרת זו - זוהי תוצרת של גוי, ובוודאי היא פטורה.
הגוי הוא הבעלים של הקרקע, אך יהודי קנה את התוצרת בעודה מחוברת לקרקע - כאן אין הדבר ברור אם נחשבת היא תוצרת של יהודי או תוצרת של גוי.
על הבחנה זו תעמוד המשנה, לפחות לפי אחת השיטות שבה.
מקרה המשנה:
יהודי הקונה מגוי שדה ירק בסוריא, בעוד הירקות מחוברים לקרקע. בחלקה הראשון של המשנה מדובר שהיהודי קונה את הקרקע עצמה ואת הירקות שבתוכה. השאלה היא: האם אותם ירקות חייבים במעשרות, אם בשעת הקנייה כבר עברו את שלב עונת המעשרות?
שיטת תנא קמא:
קנה קודם שבאו לעונת המעשרות - הגזרים הקטנים הגדלים בשדה טרם הגיעו לשלב עונת המעשרות, והשדה נעשה שדה יהודי. משגדלו הגזרים והגיעו לעונת המעשרות, כבר היו בבעלות יהודית בשעה שחצו את הסף החשוב הזה, ולפיכך זוהי תוצרת יהודית בסוריא - וחייבת בתרומות ומעשרות מדרבנן.
קנה משבאו לעונת המעשרות - נקודת הגבול שבה נכנס חיוב ההפרשה לתוקף חלה בשעה שהשדה היה עדיין בבעלות נוכרי. לפיכך, בין שקנה את הגזרים בלבד לאחר שלב זה ובין שקנה את הקרקע עם הגזרים שבתוכה, פטורים הם מדרישות ההפרשה, שכן באמת היו בבעלות נוכרי ושלא בארץ ישראל.
לפיכך ממשיכה המשנה: "ולוקט כדרכו והולך" - רשאי הוא לקצור כדרכו הרגילה, ואין חובה לעשר.
מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה:
לדעת תנא קמא ההיתר אמור בו עצמו, בבעל השדה, ואילו רבי יהודה אומר שאף פועליו רשאים לקצור את הגזרים או כל ירק אחר שגדל, ואין בכך בעיה. לדעת תנא קמא, אם שכר אדם צד שלישי לקצור את הירקות שקנה בקנותו את השדה לאחר עונת המעשרות, חששו חכמים שיסברו הרואים שתוצרת זו אכן חייבת במעשרות.
לפיכך נדרש היכר, כדי שיבינו הבריות ששדה זה מיוחד הוא: נקנה בידי יהודי בשנה שכבר עברה בה עונת המעשרות, ומשום כך מעמדו מיוחד. ההיכר נעשה בהבחנה בין קצירת הבעלים עצמו לבין קצירה בידי צד שלישי. רבי יהודה סובר שאין צורך בהיכר, ותנא קמא סובר שיש צורך בו: אם קצר בעצמו - פטורים אותם גזרים שקנה מן הנוכרי בסוריא לאחר עונת המעשרות; אך אם הביא אחר לקצור, חייבים הם במעשר מדרבנן.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל מבחין בין קניית הקרקע והירקות שבתוכה לבין קניית הירקות בלבד. לדעתו, אם קנה את הירקות בלבד והקרקע נותרה קרקע של נוכרי בסוריא, כל הדיון אינו מתחיל כלל: תוצרת של נוכרי היא. כאשר יהודי קונה מנוכרי ירקות המחוברים לקרקע, פטורים הם לחלוטין מן המעשרות, ואין נפקא מינה אם קנאם לפני עונת המעשרות או לאחריה, שהרי אף אם קנה קודם לכן, גזרים אלו גדלים בשדהו של נוכרי ולא בארץ ישראל.
אין הדברים אמורים אלא בקנה את הקרקע עצמה, ובזה מודה רבן שמעון בן גמליאל: אם בשעת קניית הקרקע כבר עברו הגזרים את עונת המעשרות - פטור, ואם קנאה קודם לכן - חייב. וזו לשון המשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בזמן שקנה קרקע" - כלומר, מה שאמרנו שהגזרים שנקנו מנוכרי בסוריא באמצע גדילתם חייבים במעשרות אם נקנו לפני עונת המעשרות, אינו אמור אלא כשקנה לא את הגזרים בלבד אלא את הקרקע עצמה, ובכך עשאה שדה יהודי בסוריא.
"אבל בזמן שלא קנה קרקע" - אם לא קנה את הקרקע אלא את הגזרים הקטנים המתחילים לגדול בלבד, פטור. אף אם קנה אותם קודם שבאו לעונת המעשרות, וכשחצו את הסף הקריטי כבר היה הוא בעליהם והוא יהודי - מה בכך? בעליהם הוא בסוריא, ולא זו בלבד, אלא שהקרקע שהם גדלים בה אינה שלו אלא של גוי. לפיכך הכול פטור.
שיטת רבי - "אף לפי חשבון":
חלקה האחרון של המשנה עלול לבלבל, שכן רבי חולק - אך לא על רבן שמעון בן גמליאל אלא על חלקה הראשון של המשנה, שבו נאמר שהקונה את התבואה לאחר עונת המעשרות - פטורה. רבי אומר: "אף לפי חשבון", הכול לפי היחס.
הכיצד? נניח לצורך הדיון שגזרים שהגיעו לשליש גדילתם נחשבים כמי שבאו לעונת המעשרות. אם קנה את הגזרים בהיותם גדולים כמחצית, הרי כבר עברו את עונת המעשרות, ובאותו רגע קריטי היה הגוי בעליהם. תנא קמא סובר שלעולם פטורים הם מן המעשרות, ואילו רבי אומר שאין הדבר הכרחי: אכן, כל זמן שגדלו ביד הגוי היו פטורים משום שהיו של גוי, אך כעת הם בבעלות יהודי, והגידול המתרחש בעת שהיהודי מחזיק בהם חייב במעשר.
לפיכך עליו לעשות חשבון ולברר את היחס: אם מחצית הגזר גדלה בעת שהיה בבעלותו והוא יהודי, יהיה עליו לתת מעשרות על חמישים אחוז מכלל הנפח שיצא מן האדמה, שהרי לכל הפחות באופן יחסי מחציתו של כל גזר גדלה לאחר שבא לבעלותו, ומחצית זו כפופה לחיובי המעשרות. זו שיטתו של רבי, ואין ההלכה כמותו.
להלכה:
ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל: אין מעשרים תוצרת מסוריא אלא אם כן יהודי הוא בעל הקרקע, וגם אז רק אם קנאה לפני עונת המעשרות. אם גוי הוא בעל הקרקע בסוריא, אין נפקא מינה מתי קנה היהודי את הגזרים הגדלים בה - פטורים הם מחיובי המעשרות.
הגר"א פוסק כרבי יהודה, שלא כרמב"ם וכברטנורא שלא כתבו כן: במקרה שקנה את התוצרת בעודה בקרקע לאחר עונת המעשרות, וקנה אף את הקרקע עצמה לאחר עונת המעשרות, לא רק הוא אלא אף פועליו רשאים לעבוד בקרקע ולקצור את הירקות, ואין בכך בעיה, ואין חובה לעשרם בתרחיש כזה.