מעשרות, פרק ד', משנה ה'. אף משנה זו עוסקת באכילת מיני תוצרת שניטלו קודם גמר מלאכה, ובאפשרות שאיסוף כמות קטנה נחשב כגמר מלאכה זעיר המחייב במעשר.
"מקלף שעורים" - שעורים הנאכלות מחוץ לגורן:
המשנה פותחת בשעורים, ומדובר בשעורים שניטלו מן הגורן ונאכלות מחוץ למקום. בגורן עצמו אכילת שעורים חיות אינה באה בחשבון, ובוודאי שאין היא אלא אכילת עראי. השאלה היא באיזה שלב הופכת האכילה לאכילה רשמית:
"מקלף אחת אחת ואוכל" - הקולף את הקליפה מעל השעורה ואוכל אחת בכל פעם. יש המפרשים גרעין אחד בכל פעם, והתפארת ישראל מפרש שיבולת שלמה אחת בכל פעם. מאחר שאין הוא צובר כמות כלשהי, זו אכילת עראי.
"קלף ונתן לתוך ידו" - הקולף את גרעיני השעורה וצובר מהם ערימה בכף ידו. ערימה זו הריהי כעין כמות קטנה שנעשה בה מירוח, ולפיכך היא חייבת במעשר.
"המולל מלילות של חיטים":
לשון "מולל" היא גלגול ביד. הנוטל שיבולת חיטה ומגלגלה בעדינות בכף ידו, המוץ הקשה משתחרר ונופל, ונשארים גרגירי החיטה - יבשים ובלתי מבושלים, פרודים אך מעורבים בקליפות. (משל למי שלא ראה זאת מעולם: בוטנים המעורבים באותה קליפה רכה ואדמדמה.) לפי הברטנורא מדובר במלילות קלויות, ולאחר המלילה מונחת ביד תערובת של גרעינים הראויים לאכילה יחד עם פירורי מוץ. שני אופנים לפנינו:
"מנפח מיד ליד" - זורק את הגרעינים מיד אחת לשנייה, וזו כעין זרייה: המוץ והקליפות מתעופפים ונופלים אל הקרקע, והגרעינים הכבדים נפרדים. אכילה זו אכילת עראי.
"ונתן לתוך חיקו" - הפריד את הגרעינים מן המוץ ומן הקליפות הקטנות וצבר מהם ערימה בקפלי בגדו, ובדעתו לאכול את הערימה כמות שנאספה. הרי לפניו קציר זעיר, והחיטה חייבת במעשרות קודם האכילה.
ראוי לציין קושי בדברי הברטנורא, הלומד מן הרמב"ם שמדובר בחיטה קלויה: לכאורה הקלייה באש קובעת מאליה את החיוב במעשר, ואם כן קשה להבין מדוע לא תהא כל חיטה קלויה חייבת ממילא. משום כך נוקטים בפשט אחר ופשוט יותר, שהמדובר הוא כעין "מקלף שעורים": קולף את הקליפות ומועך בידיו את פירורי החיטה, ללא קלייה כלל. לפי זה מובן מדוע ניתן לאוכלם אחד אחד בלא לצבור ערימה נפרדת בחיק.
הכוזבר - זרע וירק:
צמח הכוזבר מניב שני דברים נפרדים: הזרעים - הם זרעי הכוסברה, שהם השימוש העיקרי והסיבה הרגילה לנטיעתו בזמן המשנה; והעלים - היא הכוסברה. בימי חז"ל לא היו להוטים אחר אכילת הירק העלים, ולפיכך הנוטע כוזבר סתם, כוונתו לזרעים בלבד ואין העלים חשובים בעיניו כפרי. מכאן ההלכה:
זרעו לשם הזרע: החלק הירוק, היא הכוסברה, פטור לגמרי ממעשרות.
זרעו לשם הירק: כוונתו לאכול את העלים ככוסברה, ולפיכך חייב לעשר אף את העלים קודם אכילתם - וכן, כמובן, את הזרעים, שהם התוצרת העיקרית של הצמח.
נמצא שאין דרך לעקוף את חובת עישור זרעי הכוסברה, שכן זו התוצרת הרגילה; ואילו חובת עישור העלים בלבד אינה קיימת אלא כשנטעו דווקא לשם הכוסברה.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בשבת:
רבי אליעזר אומר: "השבת מתעשר זרע וירק וזירין" - כל חלקיו הנאכלים של צמח השבת חייבים במעשרות:
זרע - זרעי השבת, כמצוי בצנצנת החמוצים.
ירק - עלי השבת, המשמשים אף הם בחמוצים, במרק וכיוצא בזה.
זירין - הנבטים או הגבעולים שעליהם גדלים הדברים.
לדבריו, אלה הם כל הדברים הרגילים הנאכלים ולשמם זורעים את השבת, ומאחר שכך, בשעה ששותלים את הצמח מתחייבים ממילא כל חלקיו בעישור לצריכה.
וחכמים חולקים: "אין מצטרף זרע וירק אלא השחלים והגרגיר". לשיטתם, הזורע צמחים מכוון בדרך כלל לזרעים ואינו מקפיד על החלק הירקוני העלים - וכך היה המצב בימי המשנה. לפיכך בכל הצמחים שזרעיהם אכילים, הכוונה לזרעים, והחלק הירוק אינו טעון עישור, אלא אם כן התכוון במיוחד לאכול את הירק, כדין הכוסבר שלמדנו. בכלל זה השבת עצמו: בחולקם על רבי אליעזר סוברים חכמים שהחלק הירוק אינו טעון עישור, שכן זרע השבת - ולא עליו - הוא הפרי העיקרי בנסיבות רגילות.
שני יוצאים מן הכלל בלבד ישנם, ואין השבת בכללם:
השחליים - ירק עלים שזיהויו המדויק אינו ברור, ויש המתרגמים אותו 'רוקט'.
הגרגיר - נראה שהוא הארוגולה.
שני ירקות אלו טעימים כל כך, עד שהזורעם מתכוון ממילא לאכול אף את הירק, ולפיכך חייבים בהם הן הירק והן הזרעים במעשרות, ללא קשר לכוונה הסתמית שבשעת הזריעה. בכל שאר מיני הצמחים הכוונה לזרעים, והעלים פטורים מן המעשר אלא אם כן היו העלים דווקא בדעתו בשעה שזרעם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקולף שעורים ואוכל אחת אחת, וכן המולל מלילות ומנפח מיד ליד, אכילתם אכילת עראי; אך הצובר ערימה בכף ידו או בחיקו, יצר כעין גמר מלאכה זעיר והתחייב במעשר קודם האכילה. עוד למדנו את דין הכוזבר, שעליו פטורים אלא אם כן נזרע לשם הירק, ואת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בשבת - האם כל חלקיו מתעשרים, או שאין יוצאים מן הכלל אלא השחליים והגרגיר.