מסכת מעשרות, פרק שלישי, משנה ה'. למדנו כי כאשר אדם מתכוון להביא את פירותיו לביתו, אין די בגמר מלאכה - סיום עיבוד הפירות בשדה - כדי להחיל את חובת העישור המוחלטת האוסרת אף אכילת עראי, אלא עליו להביאם תחילה לביתו. עוד למדנו כי משהגיעו הפירות לחצרו, בהנחה שזהו המקום שאליו הוא נוהג להביאם בדרכו הביתה, אף החצר קובעת לעניין חובת העישור.
אולם לא כל חצר מחייבת בהפרשת מעשרות. נדרש שהחצר תתפקד כביתו של האדם: אם יש בה המאפיינים המהותיים של בית, הרי היא ביתו לכל דבר - בית מהותי, כביכול, אלא שאין לו גג. משנתנו דנה אפוא במה בדיוק מהווה את המאפיין המהותי של בית, זה ההופך את החצר לחצר המחייבת בהפרשת מעשרות.
ארבע שיטות נאמרו כאן, והן נחלקות לשני סוגים: האם המאפיין המהותי של בית הוא הביטחון שהוא מספק, או שמא הפרטיות שהוא מעניק.
שואלת המשנה: "איזו חצר שחייבת במעשרות":
מהי החצר המחייבת נטילת מעשרות באופן מוחלט אף לפני אכילת עראי? שתי השיטות הראשונות מתמקדות בהיבט הביטחון:
"רבי ישמעאל אומר: חצר הצורית" - חצר כדוגמת החצרות שבעיר צור שבלבנון, שבפתחה ניצב שומר. "שהכלים נשמרים בתוכה" - המניח את חפציו בחצר כזו, הם מוגנים משום שהשומר מגן עליהם. לדעת רבי ישמעאל, המאפיין המהותי של בית הוא הביטחון שהוא מספק: אפשר להשאיר בו חפצים ללא חשש שיילקחו. חצר שיש בה מאפיין דומה מתחייבת אף היא בנטילת מעשרות.
"רבי עקיבא אומר: כל שאחד פותח ואחד נועל, פטורה" - לדעתו המאפיין המהותי הוא שהאדם, והוא בלבד, קובע אם הדלתות נעולות או פתוחות. כאשר מתגוררים בחצר שני בתים, לכל דייר מפתח משלו, ואין בכך שמר א' נעל את דלת החצר בלילה כדי למנוע ממר ב' לפתחה. משאין אדם יכול להיות בטוח שהוא הקובע מתי הדלתות נעולות ומתי פתוחות, אין זו חצר שדינה כבית, וחצר מסוג זה פטורה מחיובי מעשרות.
רבי נחמיה והתנא הבא אחריו מתמקדים בעיקר בזווית הפרטיות:
"רבי נחמיה אומר: כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, חייבת" - כל חצר המאפשרת פרטיות כזו שאדם יכול לעשות בה עניינים פרטיים, מן הסוג שאין עושים אותם לעיני הציבור. כפי שהזכרנו, בזמן המשנה לא אכלו אנשים במרחב הציבורי אלא במרחב הפרטי בלבד. אם אין אדם מתבייש לאכול בחצרו, כלומר הוא חש שיש בה פרטיות מספקת, חצר כזו מחייבת בהפרשת מעשרות.
"רבי יוסי אומר: כל שנכנס לה ואין אומר מה אתה מבקש, פטורה" - חצר שאין בה די פרטיות, שהנכנס אליה אין מי שפונה אליו ושואלו "מה אתה מבקש" - מה עניינך כאן. משאין בחצר רמת פרטיות המאפשרת לשאול את הנכנסים אליה מה מבוקשם במקום שאינם שייכים אליו, אין היא כבית, ולפיכך פטור בעליה מן המעשרות.
להלכה נוקטים כארבע השיטות הללו לחומרה: מאחר שאין בידינו הכרעה ברורה כמי ההלכה, כל חצר שיש בה אחד מארבעת המאפיינים הללו - אוכל שנכנס אליה בכוונה מתחייב במעשר.
תוספתו של רבי יהודה:
רבי יהודה אוחז בשיטתו של רבי עקיבא, שלפיה חצר שאין האדם היחיד הרשאי לנעול את דלתותיה אינה חצר פרטית, ומוסיף עליה מקרה מיוחד: חצר שיש בה דייר פנימי ודייר חיצוני, והדייר הפנימי נאלץ לעבור דרך רכושו של הדייר החיצוני כדי לצאת. במקרה זה החצר הפנימית שייכת לדייר הפנימי בלבד, שכן רק הוא מחזיק במפתחה, ולפיכך היא מחייבת בהפרשת מעשרות. אך החצר החיצונית, שבידי שני הדיירים - הפנימי והחיצוני - מפתחות אליה, פטורה מן החובה להפריש מעשרות לפני אכילת עראי.
וכלשון המשנה: "רבי יהודה אומר: שני חצרות זו לפנים מזו" - שתי חצרות, אחת בתוך חברתה, "הפנימית חייבת" - הפנימית חייבת בהפרשת מעשרות, "והחיצונה פטורה" - ואילו החיצונה נשארת פטורה מהפרשת מעשרות.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על השאלה איזו חצר נחשבת כבית ומחייבת במעשרות. נאמרו בה ארבע שיטות, הנחלקות לשני יסודות: יסוד הביטחון - חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה (רבי ישמעאל), וחצר שאין אחד פותח ואחד נועל בה (רבי עקיבא); ויסוד הפרטיות - חצר שאין אדם בוש מלאכול בתוכה (רבי נחמיה), וחצר שהנכנס אליה נשאל "מה אתה מבקש" (רבי יוסי). להלכה נוקטים כארבעתן לחומרה. לבסוף למדנו את תוספתו של רבי יהודה בשתי חצרות זו לפנים מזו, שהפנימית חייבת והחיצונה פטורה.