מסכת מעשרות, פרק א', משנה ה'. בהקדמה למסכת עמדנו על שני השלבים העיקריים בהלכות מעשרות. הראשון הוא 'עונת המעשרות' - שלב ההתחייבות במעשר, שבו עסקו שלוש המשניות הקודמות: מאימתי נעשה המאכל ראוי לאכילה. משהגיע הפרי לשלב זה, רשאי אדם לעשרו אם ירצה, והעישור חל, שכן הפרי נחשב כבר אוכל; ואילו קודם עונת המעשרות עדיין בוסר הוא, ואינו נחשב אוכל שראוי לאכילה.
עם זאת, כבר הוזכר שאין זה נכון לעשר בשלב זה. עדיף להניח למאכל להגיע לבשלותו המלאה, ואז - בנקודת 'גמר מלאכה', היינו השלמת העיבוד - לעשרו. ולמעשה אין החיוב נובע מעצם סיום העיבוד (אף שקיימת מצווה מדרבנן להפריש את התרומה בהקדם האפשרי, שם בשדה), אלא מן האיסור לאכול קודם עישור: לפני גמר מלאכה רשאי אדם לאכול מתוצרתו דרך עראי, אכילה מזדמנת המותרת; משהגיעה התוצרת לגמר מלאכה, שוב אין הוא רשאי לאכול ממנה אפילו עראי, אפילו דרך נשנוש, עד שיעשר תחילה.
נמצא ששלוש המשניות הקודמות עסקו בעונת המעשרות - הזמן המוקדם ביותר שבו ניתן לעשר, ואילו משנתנו באה להגדיר מאימתי נחשב תהליך העיבוד של הפרי, הירק או התבואה לגמר מלאכה. יש להקפיד שאין אלו מונחים חופפים במדויק: עונת המעשרות עניינה שלב בהבשלת התוצרת, ואילו גמר מלאכה עניינו שלב בעיבוד המאכל, ללא קשר למידת בשלותו - בהנחה שהגיע לכל הפחות לדרגת עונת המעשרות והוא ראוי לאכילה. שני המונחים מתייחסים אפוא לשלבים שונים בייצור התוצרת בידי החקלאי.
הכלל בהגדרת גמר מלאכה:
כשם שבעונת המעשרות הכלל הוא מאימתי נחשב הפרי ראוי לאכילה, כך במשניות הבאות, המגדירות את גמר המלאכה בכל אחד מן המינים, הכלל הוא הרגע שבו אומר האדם: סיימתי את מלאכתי בשדה, ומעתה מוכנה התוצרת להילקח אל הבית, אל השוק למכירה או אל האחסון, לפי העניין. זהו סוף אותו עיבוד, והתוצרת מוכנה לפינוי ממקומה.
"איזהו גורנן למעשרות?":
המשנה פותחת בשאלה "איזהו גורנן למעשרות?", ובחירת המילה 'גורן' טעונה ביאור. גורן הוא מקום אחסון, כעין ממגורת תבואה, והבסיס - הגורן - הוא רצפת הדיש שלפני אותה ממגורה המאחסנת את התבואה. מאחר שהשלב האחרון בייצור התבואה הוא הכנסתה לממגורה, שואלת המשנה מונח זה ומשתמשת בו כמשמעות גמר מלאכה. כלומר: מהו גמר המלאכה של כל אחד מן המאכלים, שממנו ואילך חייב אדם לעשר קודם שיאכל מהם, אפילו אכילת עראי.
"הקישואים והדילועים - משיפקסו" - 'פיקוס' הוא סוג של מוך שעל חלקם החיצוני של המלפפונים וכיוצא בהם, ו'לפקס' פירושו לשפשף ולגרד מוך זה. משהוסר המוך, זהו השלב האחרון. "ואם אינו מפקס - משיעמיד ערימה" - אם אין בדעתו להסיר את המוך, גמר המלאכה הוא בשעה שערם את התוצרת בערימה.
"אבטיח - משישלק" - במלונים ובאבטיחים, משעה שמחליקים אותם: מסירים את הפריחה שבקצה או את המוך שעליהם ומחליקים את פניהם. "ואם אינו משלק - עד שיעשה מוקצה" - אם אין בדעתו להחליקם, למשל מפני שחלקים הם מאליהם, גמר מלאכתם בשעה שעורם אותם ומניחם בצד. לשון 'מוקצה' עניינה הפרשה והנחה בצד, ואותו פועל משמש גם בהנחת התאנים על הגג לייבוש. אין עורמים מלונים זה על גב זה, שכן ייכתשו, ייהרסו ויימעכו, אלא מניחים אותם בשורה אחת, בגובה של מלון אחד; משסודרו כך והונחו בצד ומוכנים להכנסה - זהו גמר מלאכה.
"ירק הנאגד - משיאגד" - ירק שדרכו להיאגד יחד, כגון גזרים, גמר מלאכתו משעה שנאגד. "ואם אינו אוגד - עד שימלא את הכלי" - אם אין בכוונתו לאוגדם, גמר המלאכה הוא במילוי הכלי באותם ירקות. "ואם אינו ממלא את הכלי - עד שילקט כל צורכו" - אם אין בכוונתו למלא כלים, גמר המלאכה הוא משאסף את כל הירקות שבדעתו לאסוף, והוא מוכן לצאת עמם מן השדה.
"כלכלה - עד שיחפה" - במניח את התוצרת בסל, גמר המלאכה הוא בשעה שמכסה את הסל. הרעיון הוא שהיו מניחים כעין כף תמר על הסל של כרוב או של כל מין שבתוכו, כדי שלא יתייבש בשמש; זהו אפוא השלב האחרון. "ואם אינו מחפה - עד שימלא את הכלי" - משנתמלא הכלי, זהו גמר מלאכה. "ואם אינו ממלא את הכלי - עד שילקט כל צורכו" - משליקט את כל הדרוש לו והוא מוכן לצאת מן השדה, בכך תמה מלאכת הליקוט וזהו גמר מלאכה.
"במה דברים אמורים? במוליך לשוק":
זוהי נקודה חשובה מאוד: כל אותם שלבים אחרונים המוגדרים כגמר מלאכה, שממנו ואילך שוב אין אוכלים אכילת עראי, אמורים במי שבכוונתו להוליך את תוצרתו מן השדה אל השוק. במקרה זה סיים את מלאכתו לגמרי, וכל שנותר מכאן ועד הגיעו לשוק הוא מכירת התוצרת.
ולמעשה אין בשוק דבר מיוחד מבחינת מכירת התוצרת: האדם מוכן למכור את תוצרתו, ומן הסתם אף היה מעדיף למכרה לקונה שהיה מגיע אליו אל החווה. ההולכה לשוק אינה חלק מגמר המלאכה כלל, אלא שיווק בלבד. משום כך, משסיים את העריכה בערימה או כל פעולה אחרת שנמנתה בירקות, הסתיים עיבודם, וכבר בשלב זה נחשב הדבר גמר מלאכה.
אבל במי שמוליך את פירותיו לביתו, כל עוד לא הגיעו הפירות הביתה לא נחשב שהגיעו לגמר מלאכתם: "אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו" - עדיין רשאי הוא לאכול מהם אכילת עראי ונשנוש קל, עד שיביאם הביתה. והאם די בהגיעם לחצר, או שנדרשת הכנסה אל תוך הבית ממש, מבפנים לדלת הכניסה - בכך נחלקו האמוראים. מכל מקום, משהגיעו הפירות לבית, שוב אין אוכלים מהם עראי, מה שאין כן קודם לכן.
לסיכום: במשנה זו עברנו משלב עונת המעשרות אל שלב גמר המלאכה - הגדרת סיום העיבוד, שממנו ואילך נאסרת אף אכילת עראי קודם עישור. למדנו את משמעות הלשון 'גורנן' כמונח שאול לגמר מלאכה, ואת הגדרות גמר המלאכה בקישואים ובדילועים (פיקוס או העמדת ערימה), באבטיח (שילוק או עשיית מוקצה), בירק הנאגד (אגידה, מילוי הכלי או ליקוט כל צורכו) ובכלכלה (חיפוי, מילוי הכלי או ליקוט כל צורכו). כמו כן עמדנו על ההבחנה שכל אלו נאמרו במוליך לשוק, ואילו במוליך לביתו נמשך היתר אכילת העראי עד הגיעו לבית.
במשניות הבאות נמשיך ונגדיר את גמר המלאכה בשאר המינים ובשלבי העיבוד השונים.