משנה ד' בפרק א' של מסכת מעשרות היא המשך ישיר לשתי המשניות הקודמות. אף כאן מונה המשנה סוגי מאכלים שונים וקובעת מתי הם מגיעים לעונת המעשרות. אלא שכאן עוסקת המשנה במאכלים הראויים לאכילה בכל שלב משלבי התפתחותם - הם אכילים כבר מן הרגע שהחלו ללבלב, ואינם מבשילים בשלב מסוים אלא רק הולכים וגדלים.
המאכלים הנמנים במשנה:
בירק: "הקישואים" (cucumbers), "הדלועים" (gourds או pumpkins), "האבטיחים" (melons) ו"המלפפונות" (מין נוסף מסוג הקישואים).
בפירות: "התפוחים" (apples) ו"האתרוגים".
כל המאכלים הללו ראויים לאכילה בכל שלב משלבי התפתחותם, ומשום כך קובעת המשנה: "חייבין גדולים וקטנים" - הם חייבים במעשר בין שהם גדולים ובין שהם קטנים.
"רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקטנן" - לדעת רבי שמעון, האתרוג בעודו קטן אינו ראוי לאכילה, ולפיכך אין אפשרות לעשרו בשלב זה. אולם ההלכה נפסקה כתנא קמא, שהאתרוג חייב במעשר בכל שלב.
שקדים מרים ומתוקים:
השקדים המרים ראויים לאכילה כשהם קטנים, ואילו ככל שהם מבשילים הם הופכים לרעילים. יחסם של שני מיני השקדים הפוך זה לזה, וכך קובעת המשנה:
"החייב בשקדים המרים - פטור במתוקים" - בשלב הראשון, בעוד השקדים המרים ראויים לאכילה, השקדים המתוקים שאנו אוכלים עדיין בוסריים ובלתי מפותחים מכדי להגיע לעונת המעשרות.
"החייב במתוקים - פטור במרים" - כאשר השקדים המתוקים נעשים לבסוף ראויים לאכילה, הרי באותה נקודת התפתחות עצמה נעשים השקדים המרים רעילים ובלתי ראויים לאכילה, ואין מעשרים אותם.
לסיכום: במשנה זו נמנים מאכלים הראויים לאכילה בכל שלב של גידולם - קישואים, דלועים, אבטיחים, מלפפונות, תפוחים ואתרוגים - ולפיכך הם חייבים במעשר בין גדולים ובין קטנים, ולהלכה אף האתרוג בכלל זה. לעומתם, השקדים המרים והמתוקים מגיעים לכלל אכילה בשלבים הפוכים, ולכן חיובו של זה הוא פטורו של זה.