לפנינו המשנה השנייה שבפרק ה', משנה ד', העוסקת בדיני 'לפני עיוור' בהקשר של הפרשת מעשרות: אדם המוכר את שיירי הייצור שלו למי שאינו נאמן על המעשרות.
המקרה שבמשנה:
אדם מוכר את הפסולת שנותרה לו מן הייצור. ההנחה הרווחת היא שהקונה אינו רוכש אותה כדי להפיק ממנה תוצרת נוספת הראויה לאכילה, אלא לצרכים אחרים: זיבול השדה, מאכל בהמה או מקורות דלק. משום כך, בנסיבות רגילות אין המוכר צריך לחשוש שהקונה עתיד לחלץ מן התבן כמה גרעינים ולאוכלם. אילו היה חשש כזה, ואין לסמוך על הקונה שיפריש מעשרות כראוי, היה המוכר עובר ב'לפני עיוור', שכן העמיד מכשול לפני מי שידוע עליו שאינו שומר מעשרות.
אולם אם הקונה הודיע במפורש שבכוונתו להפיק מן הפסולת חלק הראוי לאכילה, חוזרים דיני 'לפני עיוור' לתוקפם. הטעם לכך מפורש בהמשך המשנה: המוציא חלקים ראויים לאכילה מן השיירים - כגון גרעינים שנותרו בפסולת הגורן - חייב להפריש מהם מעשרות.
המשנה קובעת: "לא ימכור אדם את תבנו", וכן את גפתו ואת זגיו. אלו שלושת סוגי הפסולת שבהם עוסקת המשנה:
תבן - הוא הקש, ואין לבלבלו עם חציר. חציר הוא הגבעול השלם על השיבולת שבראשו, שבה מצוי החלק הנאכל, והוא מיועד למאכל בהמה (אספסת, עשבים למיניהם, שעורה וכיוצא בזה). בקש עצמו אין כמעט ערך תזונתי, שהרי החלקים המזינים - הזרעים - כבר הופרדו ממנו, וכיום עיקר שימושו כמצע לרביצת בהמות.
גפת - הפסולת הנותרת לאחר סחיטת הזיתים, המוכרת גם מן המשנה בפרק שלישי במסכת שבת העוסקת בהסקת תנורים. בדרך כלל משמשת הגפת כמקור דלק ולא להפקת שמן.
זגין - קליפות הענבים הנותרות לאחר דריכתם בגת. אף הן אינן ראויות לאכילה, ובדרך כלל משמשות לזיבול או למאכל בהמה.
מדוע בכל זאת קיים חשש שמא יופק מן התבן מאכל? משום שתהליך ההפרדה אינו מושלם. אדם קוצר את שיבולי החיטה ומעלה אותן לגורן, שם הוא דש אותן ומפריד את הגרעינים מן המוץ, ולאחר מכן זורה אותן בקלשון: הקש הקל נישא ברוח לצד אחד, והגרעינים נאספים לצד השני, מנוקים ונשמרים לאכילה. אף על פי כן, לעולם נותרים אחדים מן הגרעינים בתוך התבן - כאלה שלא נדושו כראוי או שהתערבו במוץ ולא חולצו בזרייה.
הכלל העולה מכאן: אם הקונה אמר במפורש שבכוונתו לחלץ מן התבן מזון הראוי לאכילה, להפיק מן הגפת את טיפות השמן האחרונות לאכילה, או לעשות מן הזגין מיץ ענבים - ואינך סומך עליו שיפריש מעשרות כראוי - עליך לחשוש ל'לפני עיוור', ואי אפשר למכור לו. אך אם לא גילה לך מה בכוונתו לעשות בהם, אין צורך לחשוש, ומותר למכור לו אף אם אינו נאמן על המעשרות.
"אם הוציא מהן - חייב במעשרות ופטורין מן התרומה":
המשנה מוסיפה וקובעת במפורש: המוציא מן הפסולת חלקים הראויים לאכילה - גרעיני חיטה, יין או שמן זית - חייב להפריש מהם מעשרות, אך פטור מלהפריש מהם תרומה גדולה.
טעם הפטור מתרומה גדולה נעוץ בשני יסודות. ראשית, בהלכות תרומה גדולה אין שיעור קצוב, ואפילו כל שהוא פוטר את כל היבול. שנית, אין מודדים את התרומה במדידה מדויקת אלא מפרישים אותה באומדנא - כשני אחוזים, אחד מחמישים בבינונית, ולא בדקדוק. משום כך אמרו חכמים שעל התורם להתכוון בהפרשתו לכל היבול כולו: לכל החיטים, ואפילו לאותן חיטים שלא הגיעו אל הערימה המרכזית הנכנסת לאסם, אלא נשארו בצד או התערבו במוץ ולא יצאו מן הגורן כראוי.
יתירה מזו, חכמים לא רק קבעו שכך ראוי לעשות, אלא שכך אכן נעשה בפועל: סתם אדם התורם, ולא כיוון לדבר מסוים, דעתו על כל אלו. רק אם התכוון במפורש להוציאם מכלל תרומתו, ואמר שהוא משאיר בכוונה את תבואת הגורן בלא שייקבע לגביה חלק לתרומה גדולה, אין הם בכלל. ומכיוון שסתמא דעתו עליהם, אין חובה להפריש תרומה גדולה מן השיירים שנותרו בשדה או בתוך התבן והקש לאחר שכבר הופרשה תרומה גדולה.
כל זה אמור בתרומה גדולה בלבד. אין הדברים אמורים במעשר ראשון - המתנה הניתנת ללויים - וכן במעשר שני ובתרומת מעשר שלאחריו. שכן חיוב מעשר ראשון הוא בשיעור מדויק של עשירית, ואי אפשר לאומדו בהערכה או לכלול בו את מה שאינו לפניך: חובה להפריש עשירית ממה שיש בידך, ומה שנשאר מאחור נשאר בלא שהופרש ממנו מעשר.
דיוק בלשון המשנה:
המשנה מנמקת את הפטור מן התרומה: "שהתורם בלבו על הקטומין ועל הצדדין ומה שבתוך התבן". פירוש שלושת הביטויים:
"הקטומין" - כפשוטו, הקטועים, והכוונה לחלק הדגן שלא נדוש כראוי.
"הצדדין" - הדגן שהיה בצידי הערימה ולא הגיע אל הערימה המרכזית בשעת האיסוף.
"מה שבתוך התבן" - הגרעינים שנותרו מעורבים בתוך הקש.
בביטוי האחרון סוגרת המשנה מעגל. בתחילתה דיברה על מכירת התבן, שהוא כשלעצמו חסר תועלת כמאכל אדם, אף שנותרו בתוכו גרעינים אחדים. מאחר שהתורם מתכוון בהפרשתו לכלול כל גרעין שנשאר מעורב בקש, הרי כאשר הוא מוכר את הקש לאחר, והלה מבקש לחלץ ממנו את הגרעינים, אין מקום לחשוש שלא הופרשה מהם תרומה - שהרי בוודאי הופרשה עליהם תרומה יחד עם שאר היבול.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין אדם חושש ל'לפני עיוור' במכירת תבן, גפת וזגין למי שאינו נאמן על המעשרות, שכן סתם קונה אינו נוטלם להפקת מאכל; אך אם הודיע במפורש שבכוונתו להפיק מהם מזון, המכירה אסורה. עוד למדנו שהמפיק מהם מאכל חייב במעשרות, מפני ששיעורם קצוב בעשירית, ופטור מתרומה גדולה, מפני שהתורם דעתו מלכתחילה על הקטומין, על הצדדין ועל מה שבתוך התבן.