משנה זו ממשיכה את הדיון בגבול שבין אכילת עראי לאכילת קבע, ועניינה שתיית יין מן הגת. הכלל הידוע הוא שפירות ומשקים שהגיעו לגמר מלאכתם אסורים באכילת קבע לפני הפרשת מעשרות, ואילו אכילת עראי מותרת. השאלה שלפנינו: מתי שתייה מן היין שבגת נחשבת עראי, ומתי היא מקבלת אופי של קבע המחייב במעשר.
שתי הקדמות בדרך שתיית היין בימי המשנה:
היין אינו משקה מזדמן: אין דרכו של אדם ללגום יין דרך ארעי, אלא שתייתו היא מעשה בעל אופי פורמלי. אף בימינו אין אדם חוטף בקבוק יין ללגימה חטופה. נמצא שעצם העובדה שמדובר ביין עלולה להעניק לשתייה אופי של קבע.
מזיגת היין במים: בזמן המשנה העדיפו לשתות את היין מזוג במים, ויש שיטה שיין שלא נמזגו בו מים אינו מגיע כלל למעמדו המשובח. מזיגת המים היא הכנה רשמית של המשקה לשתייה, ואף היא מרמזת על צריכה שאינה עראי.
המים שהיו מוזגים ביין היו לעיתים קרים ולעיתים חמים - מעין משקה יין חם - והמשנה דנה בשתי האפשרויות הללו.
לשון המשנה:
פותחת המשנה: "שותה על הגת" - אדם רשאי לשתות מן היין שבבור שבקרקע. הביטוי "על הגת" נאמר כפשוטו: ראשו ורובו של השותה נמצאים ממש מעל הגת. כל עוד הוא שותה סמוך לגת, שתייתו עראי; אך משעה שהוא מרחיק את עצמו מן הגת ושותה במקום אחר, נעשית הצריכה רשמית ומחייבת מעשר, ובוודאי כאשר הוא מוסיף מים כדי להכשיר את היין לשתייה.
לדעת רבי מאיר, השותה על הגת פטור ממעשר "בין בחמין בין בצונן" - אין נפקא מינה אם מזג את היין במים חמים או בקרים, שהרי מיקם את גופו ממש מעל הגת ושתייתו שתיית עראי.
שיטת רבי אליעזר בן צדוק:
רבי אליעזר בן צדוק מחייב אף במקרה זה: אין היתר לשתות אפילו ישירות מעל הגת בלא הפרשה. בטעם הדבר נאמרו שני ביאורים:
לדעת הברטנורא: החשש הוא שמא יסיט האדם את גופו מעל הגת וימצא עצמו שותה הרחק ממנה, ויין מזוג במים הנשתה הרחק מן הגת הוא צריכה גמורה שאין ממנה דרך חזרה.
לדעת רש"י (בעירובין): החיסרון אינו תלוי בהרחקת הגוף כלל, אלא עצם מזיגת המים ביין עושה את השתייה לצריכה רשמית המחייבת מעשר.
שיטת חכמים - וכן ההלכה:
חכמים מחלקים: "בחמין חייב ובצונן פטור". הסברה קרובה לסברת רבי אליעזר במשנה הקודמת - שאין אדם שופך את שיירי היין החם בחזרה לגת, שכן הם מקלקלים את היין שבבור. משאין דרך חזרה, נמצא שבידו אצווה קטנה ונפרדת של יין מזוג, וכיוון שהיא עומדת בפני עצמה כמי שהגיעה לגמר מלאכתה, חייב להפריש ממנה מעשר לפני השתייה.
אך במים צוננים, כאשר הוא שותה ישירות מעל הגת, אילו נותר יין בידו היה שופכו בחזרה אל תוך הבור. משום כך אין כאן אצווה נפרדת ומובחנת, והשתייה נותרת אכילת עראי הפטורה מן המעשר. וההלכה כחכמים.
לסיכום: העיקרון העולה מן המשנה הוא שכל עוד לא הגיע המשקה לשלב של קביעות והפרדה, מותרת ממנו שתיית עראי בלא הפרשת מעשרות. השותה על הגת ממש, בראשו ורובו, שתייתו עראי; אך פעולות המקנות למשקה אופי של אצווה נפרדת ובלתי הפיכה - כמזיגה במים חמים לדעת חכמים - קובעות אותו ומחייבות אותו במעשר.