מסכת מעשרות, פרק ב', משנה ד'. במשניות אלו אנו מפרטים את הגורמים הנוספים העשויים לחייב אדם בהפרשת מלוא סדר המעשרות, אף על פי שאירוע גמר המלאכה הרגיל טרם התרחש. במשנה הקודמת עסקנו בשבת; במשנה שלפנינו נעסוק בהפרשת התרומה הגדולה.
שלוש ההפרשות המוטלות על החקלאי:
תרומה גדולה - לכהן.
מעשר ראשון - ללוי.
מעשר שני - לירושלים, או מעשר עני לעניים, זה או זה.
תמצית המשנה היא, שבנקודה מסוימת עשוי אדם להתחייב בכל ההפרשות מרגע שהפריש תרומה גדולה, אף שטרם הגיע למה שנכנה גמר מלאכה כפי שהוא מופיע בספרים.
מהו גמר המלאכה הקלאסי?
בתוצרת המיועדת למכירה: משעה שנעשה השלב האחרון בעיבוד. המשנה נוקטת דוגמאות שונות: החלקת הערימה, או השמן והיין המגיעים אל הבור שבו הם עתידים להיאגר וקילוף השכבה העליונה במקום התאספות היין. זהו סיום הייצור בשדה, ומאותה נקודה שוב אין אוכלים אכילת עראי.
בתוצרת המיועדת לצריכה אישית: החלון מתרחב עד להבאת התוצרת הביתה דרך דלת הכניסה, או לכל הפחות אל תוך החצר הקדמית.
השאלה שלפנינו היא, מה הדין כאשר לפני שהגיעה התוצרת לאותו קו גבול החל האדם להפריש תרומה גדולה. המשנה פותחת אפוא במקרה שבו הפרשת התרומה הגדולה נעשית בשדה, בטרם הסתיים העיבוד: האם הדבר מחייב כעת בהפרשת כל המעשרות, או לא?
לשון המשנה:
"פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן" - פירות שהופרשה מהם תרומה גדולה בעודם בשדה, לפני השלב האחרון של העיבוד. לשם המחשה: בא כהן והתדפק על הדלת ואמר, "אני רואה שאתה באמצע דישת החיטה, אך הריני כאן עתה. תן לי את החיטה כעת, ואת הדישה תסיים אחר כך". השאלה היא, האם מותר לאכול משאר החיטה קודם עישורה, לאחר שכבר החל להפריש ממנה תרומה גדולה.
רבי אליעזר אוסר - "מלאכתו נגמרה". משהחל האדם בתהליך ההפרשה, אין דרך חזרה: כמי שהכריז שסיים את מלאכתו, וכעת חייב לעשר, ואכילת עראי אסורה.
וחכמים מתירים - עדיין הוא עומד בעיצומו של הייצור, והעובדה שהפריש תרומה גדולה לכהן בטרם סיים את מלאכתו בשדה אינה מחייבת אותו לעשר את הכול, ולפיכך אכילת עראי מותרת.
חריג כלכלת התאנים: חכמים מתירים בכל אלו חוץ מכלכלת תאנים. כפי שלמדנו במשניות הקודמות, בתאנים השלב האחרון הוא הנחת מכסה - עלה דקל וכיוצא בו - על גבי התאנים, שלא יתייבשו. מאחר שפעולה זו זניחה וחיצונית להכנת התאנים, זהו יוצא מן הכלל: אם לא נותר לעשות אלא זאת, והאדם החל להפריש תרומה גדולה, שוב אין דרך חזרה, ועליו להשלים את ההפרשות בטרם יאכל. אך למעט התאנים, נחלקו רבי אליעזר וחכמים במפריש תרומה גדולה קודם גמר המלאכה הקלאסי בשדה.
שיטת רבי שמעון: המשנה ממשיכה ואומרת דבר מורכב במקצת: אף בכלכלת תאנים שתרמה, שבה אמרו חכמים שעליו להשלים את כל ההפרשות - רבי שמעון מתיר, וחכמים אוסרים. אין לנו מה לומר על כפילות אזכורם של חכמים; זהו דבר בלתי רגיל במשנה, ולמיטב ידיעתנו אין ממנו לימוד נוסף.
רבי שמעון דוחה מכול וכול את התפיסה שהפרשת תרומה גדולה כופה אי פעם את הפרשת שאר המעשרות. טענתו היא: שלושה דברים מוטל על האדם להפריש - תרומה גדולה, מעשר ראשון ומעשר שני - והוא הפריש אחד בלבד; כיצד יכפה האחד את שני האחרים?
לפיכך יש לפנינו למעשה שלוש מחלוקות. רבי שמעון אומר כן אף בתרחיש שבו הסתיימה הפקת הפרי בשדה, והרי זה גמר מלאכה, אלא שהאדם מתכנן להביא את התוצרת הביתה לאכילה אישית, שאז מתארך החלון עד להבאתה הביתה. אף באותו מקרה, אם עצר בדרכו הביתה והפריש תרומה גדולה, סבור רבי שמעון שאין בכך כלום: התרומה הגדולה אינה כופה את שאר ההפרשות. לשיטתו, בדרכו הביתה לאחר הפרשת תרומה גדולה עדיין יכול האדם לאכול מן התוצרת אכילת עראי, עד הגיעה אל חזית ביתו.
שלוש המחלוקות, המבוססות על שתי נקודות: האחת - הפרשת תרומה גדולה קודם גמר המלאכה הפיזי; והשנייה - הפרשת תרומה גדולה לאחר גמר המלאכה הפיזי, אך בטרם הגיע האדם לביתו.
רבי אליעזר - מחמיר: אין נפקא מינה מתי, אם הפריש תרומה גדולה, כל ההפרשות חייבות להיעשות באותה שעה.
חכמים - הדבר תלוי: קודם גמר מלאכה אין התרומה הגדולה כופה את שאר המעשרות; לאחר גמר מלאכה - כופה.
רבי שמעון - לעולם אינה כופה. הפרשת תרומה גדולה אינה נמנית כלל עם הדברים המחייבים כעת את הפרשת שאר המעשרות.
לסיכום: ההלכה כחכמים - קודם גמר מלאכה אין הפרשת תרומה גדולה מחייבת את שאר ההפרשות, ואילו לאחר גמר מלאכה היא מחייבת בוודאי, אף אם עדיין לא הביא האדם את התוצרת לביתו.